עוקץ-עקרב צהוב

עוקץ-עקרב צהוב הוא בן-שיח מדברי, מאפיר, מסועף, שרוע עד זקוף, גובהו 40-15 ס"מ, היחיד מבין מיני עוקץ-העקרב בישראל שפריחתו צהבהבה. הצמח כולו עטוי שערות לבנבנות קצרות, הדוקות, משוכות לאחור ומשוות לצמח מראה לביד. הגבעולים אשונים ומחוספסים. העלים מסורגים, בעלי-פטוטרות קצרצרות ונראים כמעט יושבים, דמויי-ביצה או מוארכים, קהים או מחודדים מעט בקצותיהם, עורקיהם שקועים, לעתים קרובות שוליהם גלוניים. התפרחת אשכול קצר וצפוף, שונה מרוב מיני הסוג בכך שאינו גלול בצורת זנב-עקרב. הגביע אינו נשיר. הוא זיפני, קצר מצינור הכותרת, עשוי 5 אונות ביצניות-איזמלניות, מוארכות, המאוחות לציר התפרחת. הפרח דמוי-מסמר. לאוגן הכותרת 5 אונות צהבהבות, דמויות משולש צר שקודקודו מאונקל, שפת האוגן מקופלת במפרצים שבין האונות. צינור הכותרת ארוך מאונות האוגן, עטוי שערות משייות על פני שטחו החיצוני וצדו הפנימי קירח. בפי צינור הכותרת קבועים 5 אבקנים קטנים, חסרי זירים, מאבקיהם קהים. השחלה עשויה משני עלי-שחלה מאוחים, כל אחד מכיל שתי מגורות ובכל מגורה ביצית אחת. מבנה זה של השחלה כפולת העלים, אף כי הינו דומה לזה המצוי ברוב סוגי משפחת הזיפניים, הקנה למין את שמו המדעי, digynum, מלטינית: "שתי נשים" ובהשאלה - "שתי שחלות". עמוד העלי חסר או קצר וצלקת חרוטית קצרה, שעירה בקצה, יושבת על השחלה. הפרי עשוי 4 פרודות עטויות שערות משי צפופות או מקריחות.
לעוקץ-עקרב צהוב נודעת חשיבות כלכלית ואקולוגית באזורים מדבריים, בשמשו כעשב מרעה ומספוא וברפואה עממית. מחקרים שנעשו במיצויים מן הצמח הראו כי הוא מכיל מטבוליטים משניים, פלבונואידים, שלהם פעילות נוגדת דלקת, משככת כאבים ואנטי-בקטריאלית.
עוקץ-עקרב צהוב פורח באביב. בית גידולו חולות מדבריים. בישראל הוא מצוי בנגב ובערבה. תפוצתו העולמית משתרעת מערב הסעודית, לאורך אזור דרום הים התיכון, עד אלג'ריה.
עוקץ-עקרב  צהוב   תואר   לראשונה   בשנת  1755,  כמין   של  הסוג  גלעינית  (Lithospermum digynum),  ע"י  חוקר  הטבע  השוודי  פורסקאל  Peter Forsskal, 1732-1763)), משליחיו של אבי הטקסונומיה קארל לינאוס, אשר יצא לחקור את אזור תימן ומצא שם את מותו בגיל צעיר ממלריה. שיוך המין לסוג עוקץ-עקרב נעשה בשנת 1922 בידי הבוטנאי הדני כריסטנסן (Carl Frederik Albert Christensen, 1872-1942).
שם הסוג המדעי, Heliotropium, מיוונית: helios - "שמש", tropiein - "להסתובב", מציין את התכונה של בני הסוג, כמו צמחים רבים אחרים, להסב את תפרחתם אל השמש, בהתאם לתנועתה. שם הסוג העברי, "עוקץ-עקרב", מובא לראשונה בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים"): "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917). כמה שנים קודם לכן, בשנת 1913, הוצע השם "צמריון" כשם הסוג [רשימת "מֻנחי-הצמחים" עברית-ערבית-רומית-אשכנזית, התפרסמה בזכרונות ועד הלשון מחברת ג (תרע"ג)], אך שם זה לא התקבל.
במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1921) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים, נקרא מין זה "עקץ-עקרב כתום", אולם במהדורתו השנייה, משנת תשי"ג (1953) כבר נקרא "עוקץ-העקרב הצהוב". ברשימת שמות הצמחים הרשמית של האקדמיה ללשון, במילון לשמות צמחי ארץ-ישראל, תשס"ג (2003), נקבע השם "עֹקֶץ-עַקְרָב צָהֹב" (ללא ה"א הידיעה).
בסוג עוקץ-עקרב כ-145 מינים, 14 מהם נאספו בישראל.
 כתב: דרור מלמד