פרחים וצמחי בר של ארץ ישראל

בחברות קדומות ופוליתאיסטיות רווחת ההשקפה האנימיסטית שלפיה לגורמי טבע: דוממים, בעלי חיים וצמחים יש נשמה ויכולות אנושיות כמו שמיעה ודיבור. במיתוסים עתיקים מוצאים סיפורים על חיות וצמחים המדברים בלשון אדם ולעתים על דו-שיח ביניהם. כך מסופר גם על שלמה המלך שדיבר עם חיות וצמחים: "וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א' ה, י"ג).

אזכורם השכיח של "שבעת המינים" במקרא כגידולים חקלאיים מעיד על מרכזיותם כגידולי יסוד בכלכלת הארץ ומשקף את חשיבותם בסל המזונות המקראי. סדרם בפסוקים אינו מקרי: הם נזכרו על פי סדר הבשלתם. שני מינים חד שנתיים מהדגניים , החיטה היא הראשונה בחשיבותה ואחריה השעורה- הם הקמח לאפיית הלחם .

בשבועות מתחילה עונת הביכורים, שכל אחד לוקח מראשית כל פרי אדמתו, משבעת המינים  שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שם אותם בטנא ומביאם בית ה'. הבאת הביכורים היתה תהלוכה מרשימה וחגיגית שבסופה טקס מוסיקלי  במקורות ישנם תיאורים ססגוניים למצווה זו שמנה היה מחג השבועות עד לחג החנוכה.

חמישה מבין שבעת המינים בהם התברכה ארץ ישראל הם עצי פרי – הגפן, הזית, הרימון, התאנה והתמר – המהווים חלק נכבד מן המסורת הדתית, תרבותית והחקלאית של המקרא ושל המשנה. במשך ההיסטוריה החקלאית התפתחו בכל אחד מעצי פרי אלה זנים וטיפוסים ייחודיים המתאימים לאקלים ולקרקעות של ארץ ישראל. חלק ניכר מאותם זנים היה מוגבל בתפוצתו לאזורנו והיה מפורסם בעולם העתיק באיכותו המצוינת.