לעוקץ-עקרב צהוב נודעת חשיבות כלכלית ואקולוגית באזורים מדבריים, בשמשו כעשב מרעה ומספוא וברפואה עממית. מחקרים שנעשו במיצויים מן הצמח הראו כי הוא מכיל מטבוליטים משניים, פלבונואידים, שלהם פעילות נוגדת דלקת, משככת כאבים ואנטי-בקטריאלית.
עוקץ-עקרב צהוב פורח באביב. בית גידולו חולות מדבריים. בישראל הוא מצוי בנגב ובערבה. תפוצתו העולמית משתרעת מערב הסעודית, לאורך אזור דרום הים התיכון, עד אלג'ריה.
עוקץ-עקרב צהוב תואר לראשונה בשנת 1755, כמין של הסוג גלעינית (Lithospermum digynum), ע"י חוקר הטבע השוודי פורסקאל Peter Forsskal, 1732-1763)), משליחיו של אבי הטקסונומיה קארל לינאוס, אשר יצא לחקור את אזור תימן ומצא שם את מותו בגיל צעיר ממלריה. שיוך המין לסוג עוקץ-עקרב נעשה בשנת 1922 בידי הבוטנאי הדני כריסטנסן (Carl Frederik Albert Christensen, 1872-1942).
שם הסוג המדעי, Heliotropium, מיוונית: helios - "שמש", tropiein - "להסתובב", מציין את התכונה של בני הסוג, כמו צמחים רבים אחרים, להסב את תפרחתם אל השמש, בהתאם לתנועתה. שם הסוג העברי, "עוקץ-עקרב", מובא לראשונה בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים"): "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917). כמה שנים קודם לכן, בשנת 1913, הוצע השם "צמריון" כשם הסוג [רשימת "מֻנחי-הצמחים" עברית-ערבית-רומית-אשכנזית, התפרסמה בזכרונות ועד הלשון מחברת ג (תרע"ג)], אך שם זה לא התקבל.
במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1921) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים, נקרא מין זה "עקץ-עקרב כתום", אולם במהדורתו השנייה, משנת תשי"ג (1953) כבר נקרא "עוקץ-העקרב הצהוב". ברשימת שמות הצמחים הרשמית של האקדמיה ללשון, במילון לשמות צמחי ארץ-ישראל, תשס"ג (2003), נקבע השם "עֹקֶץ-עַקְרָב צָהֹב" (ללא ה"א הידיעה).
בסוג עוקץ-עקרב כ-145 מינים, 14 מהם נאספו בישראל.
כתב: דרור מלמד