הדפסה
פיגם מצוי

צמחים וכישופים - על ציודה האישי של כל מכשפה הגונה.

אמוץ דפני וסאלח עקל חטיב   11/06/2012
הדימוי הקלסי של מכשפה, באירופה, הוא של דמות של אישה (לרוב מכוערת ומפחידה ) המשתמשת בכוחות על טבעיים כדי להשפיע על בני אדם ועל אירועים. לפי אחד המקורות הכישוף זו: "האמנות לשימוש בכוחות הטבע כדי להרע לאחרים". בכל ספרי הכישוף מוצאים מרשמים להכנת סממנים מרכיבים שונים ובינהם גם שלל צמחים.
מה זו מכשפה?
הגדרה זו אינה חד משמעית ובספר בשם "כישופים ומאגיה שחורה" נאלץ המחבר להקדיש לא פחות מ-42 עמודים לסקירת ההשקפות השונות בנושא אפל זה (Summers, 1990 ). "מאגיה שחורה", לפי הגדרתו של גרשום שלום Scholem, 1974:183) ), זו " מאגיה שנועדה להזיק לאחרים או זו הנעזרת בשמות הטומאה של כוחות אופל ושדים וכן מאגיה המשמשת לתועלת אישית". האלה היוונית הקטה ( Hekate ) הייתה ממונה, בין היתר, על עסקי הכישוף והייתה בקיאה מאין כמוה בתכונות הצמחים. היא הורישה ידע זה לבנותיה מדאה וקירקה, המכשפות שהפליאו לרקוח שיקויי רעל וכישוף Folkard, 1892:91)). השורש כ.ש.פ מופיע לראשונה בספר שמות (כ"ב: י"ז): "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה". הכישוף לא היה נפוץ אצל היהודים ובכל זאת היה על חברי הסנהדרין להכיר את יסודות הכישוף כדי להכיר את המכשפים ואת מעלליהם (מסכת סנהדרין דף ס"ח).

ציודה האישי של כל מכשפה:
בכל ספרי הכישוף מוצאים מרשמים להכנת סממנים שנועדו, בצירוף לחשים ייחודיים המתאימים לכל אירוע, להשפיע על בני האדם ועל כוחות הטבע. בין המרכיבים ה"סודיים" נמנים: מינרלים שונים, אברי בעלי חיים (במיוחד עקרבים, לטאות, דרקונים, נחשים, סלמנדרות וצפרדעים) וכן גם שלל צמחים.

מבין אלו רבים צמחי רעל למיניהם, צמחים נרקוטיים ומעוררי הזיות כמו: דודא רפואי, דטורה, סולנום, מיני שכרון, שבר לבן, הרדוף הנחלים וכן צמחים עתירי ניחוח כמו שום, פיגם מצוי, רוזמרין רפואי וורבנה רפואית ((Scarborough, 1991 ;Barnett, 1965. שיקויים אלא שימשו להכנסת המכשפה לטרנס כישופי מתאים וכהכנה לפני רכיבה על המטאטא, כדי לעוף ממקום למקום.

כמו כן שימשו השיקויים שהוכנו מצמחים אלו לביצוע פעולות כמו: להרחיק את האהובים או לקרבם, לעורר חשק, געגועים או שנאה, להעלים אנשים או חפצים, לצורכי נקמה ולביצוע נסים - כל זאת בהתאם לכוחותיה, אופיה ומומחיותה של כל מכשפה (Moon, 2006). ספרי הדרכה שכאלו נפוצו בעיקר בימי הביניים באירופה וכמעט שאינם מוכרים באזורנו. אם כי אפשר למצוא מרשמי תרופות פלאים, הגובלים בכישוף, בספרי רפואה עתיקים של הבבלים, המצרים, האשורים והערבים וכן גם בספרי "סגולות" משלנו.
באירופה ידועים מיני עצים שסביבם אוהבות המכשפות להתכנסויות הלֵּיליות, מבין עצים אלו אילו המופיעים הארץ יצוין כליל החורש.
שמו הרע נובע מכך שמקובל שיהודה איש קריות התאבד על עץ זה האדום מבושה, על כך, עד עצם היום הזה (Folkard 1892:92) . עצים אלו מהווים סכנה לבני האדם וראוי שיתרחקו מהם ככל האפשר בדיוק כשם שרצוי לא לישון תחת חרוב המועדף על ידי השדים.

הכרכום זכה למקום של כבוד בעסקי כשפים דווקא אצל אבותינו ככתוב "אמר אמימר: אמרה לי שלטונית של נשים כשפניות: מי שפגע בנשים כשפניות יאמר כך: צואה רותחת בסל נקוב לפיכן, נשים כשפניות קרח קרחיכן, פרח פרחיכן, יפזרו תבליניכן, יפריח הרוח כרכום חדש שבידיכן, נשים כשפניות" (בבלי, פסחים ק"י).
מסבירים ביאליק ורבניצקי: "שלטונית הגדולה במכשפות, קרח קרחן וגו' כלומר יהי רצון שתבוא קרחה בשערותיכן ויישא הרוח את אבק רגליכן ויפזר את התבלין (סממנים) שאתן מכשפות בהם, והכרכום מין בושם (הכוונה לכרכום התרבותי ממנו מכינים את הזעפרן עתיר הניחוח) שמשתמשות בו למעשי כשפים" (ספר האגדה, עמ' תרכ'ו).
לכאורה מה לתבלין היקר ועתיר הבשומת (=ארומה) ולעסקי כישוף?באנציקלופדיה המוקדשת ל"צמחי כשפים" נכתב "מִשְׁרֶה כרכם נשתה כדי לחזות את העתיד". Cunningham 2005:222)). מחקר חדש (Volker, 2010) מראה שבימי הביניים גידלו נזירות במערב אירופה כרכום תרבותי בגינות, אכלו ממנו בכמויות נדיבות, וכתוצאה מכך נכנסו לטרנס של אקסטאזה דתית. לא מפתיע, איפוא, שנמצא Hosseinzadeh, 2009)) שלכרכום יש השפעות הלוצינוגניות (=גורמי הזיות) וכי אכילה של כמות מסוימת עלולה לגרום לחזיונות ולכניסה למצב היפנוטי. כך קיבלנו הסבר מדעי, לאחר אלפיים שנה, מה ל"נשים כשפניות", לנזירות הלומות אקסטאזה דתית ולכרכום.
לפי אחת האגדות צמח הכרכום לראשונה מכמה טיפות של שיקוי קסמים שנרקח על ידי המכשפה מדאה בניסיונה להחזיר ליאסון הקשיש את כוח נעוריו שאבד (Wilkinson, 1858:161 ).

מבין כל הצמחים נחשב הדודא, לאורך ההיסטוריה, כצמח הכשפים ה"אולטימטיבי". חומרי ההזיה אשר בפרי ובשורשים והמראה דמות האדם אשר לאחרונים יצרו הילת כישופים אדירה, רבת פרסומים ורבת דורות שלא פגה עד עצם היום הזה.
על תכונות הכישוף אשר יוחסו לדודא אפשר ללמוד מסיפור המובא אצל הרמב"ם אודות ויכוח שניטש בין החוטמית לבין הדודא מי כוחו רב יותר בעסקי כישוף:
"כי אילן כ'טמי ( המזוהה על ידי המתרגם כנטופית רפואית, חטמית ונטופית אלו שני סוגי צמחים קרובים ביותר) מאותן האשרות שהיו עושין אותו כמו שהודעתיך, אמר שעמד אותו אילן בנינוה שנים עשר אלף שנים, ושהוא רב עם ה"יברוח " (=הדודא) מפי שרצה לקחת את מקומו, ושהאדם שהיה מנבא אותו אילן זה (=הנטופית) נפסקה ממנו נבואתו זמן ממושך, וכאשר ניבא אותו אחר אותו הזמן, הודיעו שהוא היה מרוד בריבו עם ה"יברוח", וצווהו שיכתוב ל"כלדאניין" (=החוזים בכוכבים שידונו ביניהם ויאמרו איזה מהם חשוב יותר בכשפיהם ויותר שימושי האם ה"כ'טמי" או ה"יברוח", ואותו השיגעון הארוך אשר תלמד ממנו אם תעמוד עליו על דעות אנשי אותם הזמנים ומדעיהם איך היו" ( מורה נבוכים, י"ג:כ"ט. תרגום וההדרה הרב יוסף דוד קאפח).
נזכיר כי קיימת ספרות ענפה ביותר המקשרת בין התכונות הנרקוטיות, של מינים ממשפחת הסולניים (עליה נמנה גם הדודא), הגורמים לתרדמה ולטשטוש חושים ממושכים לבין עסקי כישוף (Müller, 1998). טשטוש חושים ממושך זה (כמובן כתלות בכמות הסם הנלקחת) הוא, אולי, ה"שיגעון הארוך" עליו כותב הרמב"ם. לעומת זאת, קשה למצוא בספרות המתאימה פרטים אודות שימוש במיני חטמית (או נטופית) לעסקי כישוף.
במרשם מתחילת המאה השבע עשרה מוזכר אחד ממיני החטמית כמרכיב של שיקוי " המאפשר לראות פֵיוֹת" (Rose 1972:281). בספר אחד, המוקדש כלו למרשמים עבור ביצוע קסמים וכישופים, מהווה החטמית את אחד המרכיבים בהכנת משקה להטלת כישוף על שקרנים כדי שיאמרו דברי אמת (Moon, 2006:31).
אם נחזור אל הרמב"ם ואל העדויות ההיסטוריות הרי אין ספק שכוחו של הדודא בעסקי כישוף גדול מזה של החטמית.

המכשפה מדאה, שהוזכרה לעיל, התגוררה בחבל קולכיס אשר בצפון טורקיה לחופו של הים השחור. היא הייתה מפורסמת כרוקחת רעלים ושיקויים ובין היתר נהגה להשתמש בפקעות הרעילות של הסתוונית. שמה הלועזי של הסוג סתוונית הוא Colchicum) ) הבא לציין את מולדתה של מכשפה מפורסמת זו .
צמחים נגד מכשפות וכישופים:

באירופה נרשמו כמה וכמה צמחים (מבין אלו המופיעים בארץ) כסגולה נגד פגיעת מכשפות כמו:

ער אציל ("כל החוסה בצל ער אציל מוגן מפני פגיעת מכשפות וקוסמים"), ורבנה רפואית ,לע הארי הגדול , שושן צחור, מרגנית השדה ורקפת.

למרבית ההפתעה הפיגם והוֶ ורבנה מצויים משני עבריו של המתרס - הן כמרכיבים בקלחת השיקויים והן בהכנת קמעות ותרופות נגד כישופים. כבר הומרוס מציין שמרקורי העניק ליוליסס קמע מפיגם כנגד כישופיה של קירקה. סקירת הספרות מראה שהפיגם הוא הצמח המקובל ביותר, ברחבי הים התיכון והמזרח התיכון, כצמח סגולה נגד פגיעתן הרעה של מכשפות, כנגד עין הרע ולגירוש שדים. כך מקובל לתלות זר של פיגם מעל עריסת היילוד או מעל משקוף הבית כדי להרחיק מכשפות. השימוש הנפוץ ביותר הוא באמצעות קמעות המכילים עלים או בשריפתםם מאחר והמכשפות נרתעות מריחו הדוחה של העשן (San Miguel, 2003).
כך מסופר במקורותינו :"... לדור ודור אודיע כי העשב הנקרא בלשון משנה "פיגם"...הוא "רוטא". מועיל לבטל עין הרע וכישוף" (שו'ת, יביע אומר,חלק ח', אורח חיים סימן ל'ז) ובמקום אחר "מתיר למאת עם עשב הנקרא פיגם בשבת משום רפואה מעין הרע וכישוף" (שו'ת, מנחת שלמה, חלק א' סימן ט'). החיד'א ( רבי חיים יוסף דוד אזולאי) כותב : " הנושא עשב הנקרא "רודא" מועיל לו נגד עין הרע ולבטל כישוף" (ככר לאדן רפ'ה, ע'א). הרב רפאל אוחנה קובע מפורשות, בספרו "מראה הילדים": " המוליך אצלו שורש אזוב לא יזיקהו שום כישוף " ( ע'מ קמ'ו).
אותו הספר של הרב אוחנה מציע לחולה שנפגע על ידי מחלה כתוצאה מכישוף: "יקח חינה ומי ורד וכרפס שבנהרות וירתיחם וישקם לחולה" (ע'מ ס'ג).
לא מצאנו בספרות פרטים אודות השימוש ב"כרפס הנהרות" (=כרפס הביצות ) כתרופת נגד לכישוף.
הצבע האדום של החינה נחשב כסגולה למניעת עין הרע וכישוף ומכאן השימוש הרב בצבע זה בטקסי מעבר: מלידה ועד חתונה מהודו ועד כוש (ליתר דיוק עד צפון אפריקה). כך למשל, במרוקו, מקובל לצבוע שער של תינוקות בני ארבעים יום וחוזרים על כך מדי פעם גם בשנים הבאות (Watts 2007:191)

טקסי עקירה של צמחי כשפים.
טקסים מיוחדים נועדו לבטל את הסכנה האיומה הנשקפת לעוקר צמחים הקשורים לעסקי כישוף ולכוחות האופל למיניהם.
בימי הביניים סברו שהשטן או שדים שוכנים בשורשי צמחים ומכאן הסכנה הנוראה האורבת לעוקרי הצמח. טקסים אלו מצטיינים בחזרה מדוקדקת על "פרוטוקול" קבוע תוך השמעת תפילות קבועות או חזרה על פסוקים מסוימים. את הטקס יש לבצע במועדים מסוימים או בחצות. סטייה מחוקים נוקשים אלו עשויה להביא אסון או קללה על עוקר הצמח ובני ביתו. הטקס המפורסם ביותר הוא זה הקשור לעקירת הדודא. כבר תאופרסטוס (בוטנאי יווני קדום, 287-371 לפנה'ס) מוסר הוראות מדויקות כיצד להוציא את הדודא לבל ייפגעו החופרים " נאמר שמישהו צריך לצייר שלושה מעגלים מסביב לדודא עם חרב, ולחתוך אותו כאשר פניו מערבה ובעת החיתוך של הפיסה השנייה הוא חייב לרקוד סביב הצמח ולומר דברים רבים ככל האפשר אודות מסתרי האהבה " ( חקירות בצמחים, 2:9:9:1). יש מי שטוען Cule, 1997:99) ) שתיאור זה של תאופרסטוס הוא "ציני" וכי אותו מחבר " מתייחס אל ההוראות לאיסוף הדודא כמרחיקות לכת ולא רלבנטיות".

יוסף בן מתתיהו (38/37 -100 לספירה), המכנה את הדודא בשם "בערס", כותב: " ...נמצא מקום ושמו בערה (במקור "בערס") ושם גדל שורש, הנקרא גם הוא בשם הזה.... בן-מות הוא כל הנוגע בשרש, אם לא ישא את השרש כשהוא תלוי למטה בידו. אולם יש גם דרך אחרת ללכד את השרש בלי פגע, וזה הדבר: חופרים באדמה מסביב לו עד השאר מעט מצער ממנו בקרקע, ואחרי כן אוסרים כלב, וברצות הכלב ללכת אחר בעליו יעקר את השרש על-נקלה. אמנם הכלב ימות במהרה, כאלו נתן את חייו כפר לאיש האומר לתלוש את השרש, אולם מעתה לא יהיה כל פחד לנגד עיני הנוגע בו. והנה אנשים חומדים את השרש הזה ואינם שבים אחור מפני הסכנה הגדולה, כי כוח נפלא נמצא בו לגרש במהרה את כל אלה הנקובים בשם רוחות ("דמונים" במקור). לאמור: נשמות בני בלייעל, הנכנסות בקרב האנשים החיים והממיתים אותם, אם לא ימהרו להמציא להם עזרה ולהקריב אליהם את השרש" ( תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ז:ו' ג' , תרגום י.נ. שמחוני).
ספור זה, ככל הנראה המקור הקדום ביתר אודות שימוש בכלב לצורכי עקירת הדודא ומופיע לאחר מכן במאות (! ) המקורות המוקדשים לנושא זה. לעתים תוך הוספת פרטים על צבעו של הכלב (שחור), הדרכים לפתותו לעקור את הצמח (כמו נתח בשר עסיסי המושלך מולו לאחר שנקשר אל השורש שנותר לא חפור), גורלו המר ועל הצעקות הנוראיות הבוקעות מהאדמה בעת העקירה.
בכמה אגדות יהודיות מסופר שנעזרו דווקא בחמור לעקירת הדודאים (ראה הרשימה על החמור במדור זה ) בתלמוד (ירושלמי, מסכת שבת, ח', ע'ב) יש רמז לאמונה שמסוכן לעקור דודאים, שכן היו כאלה שניסו לסלק את הסכנה הכרוכה בעקירתם ע"י קריאת פסוקים מן התורה. חכמינו אסרו זאת: "אין קורין פסוק על גבי מכה בשבת, והדין דקרי על יברוח (=דודא) אסור" ( ירושלמי, מסכת שבת, ל'ו, ע'א).
טקסי העקירה שנערכו בימי הביניים ברצינות רבה ביותר ובחששות כבדים מפני כוחו המאגי העצום של הדודא הנובע מדמיון השורש לדמות אדם. לפי העיקרון של "ריפוי דומה בדומה" יש לשורש כוח פלאי להשפיע על בני האדם כתרופה לכל (panacea). אם השורש לא דמה בדיוק לדמות האדם, נהגו לגלף אותו בהתאם ולהשתמש בפיסת השורש כקמע רב ערך וכתרופת פלאים בעלת כוחות כישוף רבי עוצמה. בכתבי- יד רבים מימי הביניים מצויר הדודא בדמות אדם, לעתים מתואר השורש בדמות זכר ולפעמים בדמות נקבה והתאם לכך גם הסגולות שיוחסו לשורשים אלו ( Cule, 1997) .

לוענית מצויה נקראת בערבית " גיד הנשה" (עִרְקְ אֶלְנִסַא - عرق النّسا) אינה ידועה כצמח כשפים אך כנראה שאורבת סכנה סמויה למתכוון לעוקרה לצורכי ריפוי פלאי של גיד הנשה ולכן יש לנקוט באמצעי מנע מתאימים. בגליל מצויים כמה מרפאים מקומיים שסוג זה של טיפול הוא תחום התמחותם ורבים הם השוחרים לפתחם. לפי המסופר: "רשאי לעקור את הצמח רק אדם עקר ששמו חייב להיות מוחמד ושם אימו פטמה. אם יעשה זאת אדם פורה לא יוולדו לא עוד ילדים. יש לחתוך את הצמח לחתיכות קטנות לשרוף בשמן ולמרוח על מקום הדלקת" ( חסן חיחי, חורפיש 10.1.81). שיח' נור ריפאעי (מרפא ורושם קמעות ממג'דל כרום, 16.6.00) מדגיש: "יש לחפור סביב הצמח פרט לשורש האחרון, קוטעים את הצמח באבחה אחת בעת שקיעת השמש או זריחתה ואז מבקשים רפואה לחולה באזכור שם אימו ואז החולה מתרפא גם אם הוא נמצא באילת".
היה גם מי שהדגיש שלאחר חשיפת אחרון השורשים: " מחכים לתפילת המואזין וכאשר מושמעות המלים "אללה הוא אכבר" שואלים את החולה האם לחתוך את הצמח ואז עם החיתוך החולי נרפא" ( ג'אודת חמוד, כאבול, 18.8.00 ). לפי גרסה נוספת:" חושפים את השורשים של הצמח, חותכים באבחת גרזן אחת ואומרים תפילה המעבירה את המחלה אל השורש. עוטפים את השורש בבד לבן וטהור ומחזיקים בחושך בפינה סגורה. ככל שהשורש מתייבש יותר מהר כך הולך וקטן כאבו של החולה, כאשר מתייבש השורש כליל נעלמים הכאבים" ( אמנה עיזאת אבו אל הייג'ה; אבו אל הייג'ה, 3.7.00). גם אם לא נאמר במפורש שבמדובר בצמח מכושף הרי טקס העקירה ומועדו, התפילה ואופן הריפוי מצביעים על סממנים מובהקים שכך הדבר.

אפרים הראובני (1930) מספר אודות אופן השימוש בצחנן מבאיש (המכונה בערבית גם בשם "חרוב הכלבים" (חַ'רוּבְּ אֶלְכַּלְבְּ - خرّوب الكلب). תרמיל הצחנן דומה לזה של חרוב אך הוא בעל ריח רע וזרעים רעילים, לכן הוא מיוחס לכלב הנחשב כחיה בזויה) לריפוי כלבת: "לנשיכת כלב שוטה ,יעקרו את השיח כדי להשתמש בשורשו, וטוב לעקור אותו בחצות הלילה.
יש מוסיפים שצריך לעשות את הדבר במרחק מהעיר או הכפר וממושב בני אדם בכלל, לא יגיע שם קול נביחת הכלב ולא קריאת התרנגול. יכתשו את שורשיו, ישקו במיצם את החולה וירפא".
מעיד ר' יצחק באדהב, שחי במאה התשע-עשרה בירושלים, ב"ספר סגולה זהב": " ועשב הרוד"ה (=פיגם) אם תעקרנה קודם הנץ החמה עם דינר זהב היא סגולה נפלאה להריח זה תמיד או לעשן בה וגם לתלות על הצואר. אך צריך להיות ביום ד' בתוספת הירח ולומר ויהי נועם ז'פ ( ז' פעמים) וכל המזמור כולו פ'א (פעם אחת). קודם שתלקטנה תאמר אנכי לוקט אותך בשם ה' אלוהי ישראל לשמירת פלוני בן פלונית מן הדבר ומן המגפה ואחר כך תחתכנה ותעשה קמיע של הרב ובתוך הקמיע זה תן הרוד"ה" (ע'מ מ'ו). ציטוט זה מהווה, למעשה את תמצית אופן השימוש בצמחים נגד כישוף וכולל את כל המרכיבים הדרושים: אופן העקירה ומועדה ואת אמצעי ההגנה שיש לנקוט כדי לשמור על הקוטף מכוחות הרע השוכנים בצמח. כמו כן יש אזכור לחשיבות הריח או העשן שממנו, כידוע, נרתעות המכשפות.

הע'ולה פרועת השיער
ה ע'וּלִה (الغولة), היא, בספרות הערבית, דמות דמונית המתוארת כאישה מכוערת ומרושעת בעלת ניבים וטלפיים היכולה להופיע בצורות שונות, לרוב במדבר. הע'ולה מפתה עוברי אורח תמימים לסטות מדרכם לקראת אובדנם. לפי אחד התיאורים היא "תמיד נקבה, טלפיה כשל החמור, רגליה כרגלי היען. היא מפתה עוברי אורח וקוראת להם בשמותיהם כל שנדמה להם שהמדובר בקול אמם או בתם".
האמונה בע'ולה נפוצה בעולם הערבי כמפלצת אוכלת אנשים והמשמשת כאמצעי להפחדת ילדים. הסיפורים על הע'ולה ידועים כבר מהמאה התשיעית לספירה ונפוצים בעיקר אצל הבדווים במדבר (2009 , Al –Rawi). מסיפורי הכפריים בגליל מתוארת הע'ולה כבעל חיים מסתורי מפחיד הפוגע בבני אדם, סיפורי עם רבים משבחים את הגיבור חסן החכם (אֶלְשּׂאטִר חַסַן - الشاطر حسن) המצליח להרוג את הע'ולה הדואגת להיראות כאישה נחמדה, חכמה ומשכנעת. כאשר הע'ולה מסמנת את קורבנה היא באה אליו, בד"כ בלילה, בדמות אישה הבאה לעזור, כך היא משכנעת את הטרף האנושי לבוא אחריה אל המערה בה היא מתגוררת, שם היא, בניה ובעלה הע'וּל טורפים אותו אדם שהתפתה ללכת אחריה.
לע'ולה כוחות על טבעיים. היא יכולה להתנייע במהירות מבלי להתעייף כן היא מסוגלת להחליף את דמותה מאישה לגבר, לבע"ח ואף לצמח. סיפורי הע'ולה באים להסביר, בהרבה מקרים, את הסיבה להיעדרותם המסתורית של בני אדם ואת אובדנם.
בעוד המכשפה האירופית מצטיינת, בין היתר, בשימוש בצמחים להכנת שיקויים ורעלים, הקשר של הע'ולה לצמחים בארץ הוא עקיף.
בפולקלור המקומי מופיעה הע'ולה בכמה שמות צמחים, בעיקר בכאלו פרועי מראה ובעלי הופעה מוזרה ופחות בהקשר של צמחי רעל או כשפים:
1. שערות שולמית - "שער המכשפה" (שָׁעְר אֶלְ-ע'וּלִה – شعر الغولة) ; "עשב המכשפה" (עִשְׁבִּת אֶלְע'וּלִה - عشبة الغولة) או "שער השד" ( שָׁעְר אֶלְגִ'ן - شعر الجنّ). סעיפיו של השרך הזה מזכירים שיער פרוע וסבוך כיאה לע'ולה או לשד בכבודו ובעצמו.
2. פרע מסולסל - "שיער המכשפה" (שָׁעְר אֶלְ-ע'וּלִה - شعر الغولة) שמראהו פרוע במיוחד, כתוצאה מצמיחה של ענפים בכוונים שונים ללא סדר מסוים, כיאות לתסרוקתה המפוזרת של הע'ולה.
3. כשות השדות- "שיער המכשפה" (שָׁעְר אֶלְ-ע'וּלִה - شعر الغولة ) . גבעוליו של צמח טפיל זה הם דקים וחוטיים. רשת צפופה זו חונקת את הפונדקאי בשער צפוף ולא מסודר.
4. לוף ארץ ישראלי, לוף מנומר - "מכחול המכשפה" (מוּכְּחִלְתְ אֶלְ-ע'וּלִה – مكحلة الغولة) וגם "מקל המכשפה" (עַסַא אֶלְע'וּלְ - عصا الغول) השזרה (מרכז התפרחת, מעין אלה בשרנית) דומה למכחול או למקל הליכה. צבעה השחור וגודלה הזכירו לכפריים את הע'ולה המפחידה.
5. יריקת החמור (לשעבר "ירוקת החמור") - "אשכי המכשף" ( בֵּייצְ' אֶלְ-ע'וּלִ - بيض الغول). מיץ הפירות רעיל אך לא ידוע בספרות על השימוש במין זה למטרות הרעלה או כישוף בעוד רב השימוש בו כצמח רפואה במיוחד נגד צהבת, לגרימת שלשול, סם משתן ולטיפול בדלקות. אופן התזת הזרעים המוזר הבלתי צפוי יכול להוות סיבה לקישור הצמח לכוחות על טבעיים. כך, למשל, נקשר שם הצמח בכמה שפות בשמו של השטן כמו: בטורקית "מלון השטן" ( Şeytan kavunu), בספרדית "המלפפון הקטן של השד" (Pepinillo del diablo), בפורטוגזית "מלפפון השד" (Cogombro do demo) ובצרפתית ( Concombre du diable).
6. דודא רפואי - "אשכי המכשף" (בֵּייצְ' אֶלְ-ע'וּלִ - بيض الغول) , "אשכי השד" ("בֵּייצְ' אֶלְ-ג'ין" - بيض الجن) וגם תפוחי השטן (תֻוּפּאח אֶלְשִׁיטַאן – تفّاح الشيطان ). השם האחרון נדד גם לאנגלית Satan's apple)). מקור כל השמות על שום רעילותם הרבה של הפירות. כך מסופר על נער מכפר מע'אר שאכל כמויות של דודאים ומת, מאז קיימת בכפר האמירה : (תַּפַּחְ וּמַאתְ – تَفّح ومات ) במשמע ניזוק מדודאים ומת.

7. אלקנת הצבעים – "חינת המכשפה" (חִנַּא אֶלְ-ע'וּלִ – حِنّا الغول) לאלקנת הצבעים שורש בצבע אדום עז המשמש להפקת צבע הידוע בשם אלקנין. בין היתר משמש צבע זה כתחליף לחינה המסורתית ( הקשורה לעסקי עין הרע וכישוף כמוזכר לעיל). שם הצמח בערבית מציין את התופעה שצבעה של האלקנה עז מזה של החינה המקורית ונשאר זמן רב יותר.
8. סתוונית היורה – "מנורת השמן של המכשפה" (סִרָאגְ' אֶלְ-ע'וּלִה, سراج الغولة). פקעת הסתוונית דומה לנר חרס עתיק ( בארמית "שרגא" פירושו נר או מנורה) ,על שום רעילות הפקעות. השם הלועזי של הסוג קשור לעסקי כישוף (ראה לעיל) ,סביר להניח שהשם הערבי הושפע מהמסורת האירופית. מיני סתוונית היו בעלי שימוש נרחב ברפואה תוך לקיחת הסיכון שמינון יתר עשוי לגרום להרעלה.
9. לופית מצויה – "מנורת השמן של המכשפה" (סִרָאגְ' אֶלְ-ע'וּלִה, سراج الغولة). הפקעת דומה לנר חרס ויש הרואים בשזרה של התפרחת מעין פתילה. הפקעת רעילה אף היא אך לא ידוע לנו על שימוש כלשהו בה.

אחרית דבר
בכל התרבויות חשו בני אדם כי פורענויות שונות החל ממחלות, תאונות, אסונות וכלה בפגעי טבע מקורם בפעולתם הרעה של גורמים על טבעיים שליליים או ביצורים "פלאיים" מרושעים, מהם אנושיים ומהם "שֵׁדִיִים". אלו כאשר סוקרים את השפעתם של גורמים זדוניים על - טבעיים על האדם ואת אמצעי ההתגוננות בפניהם קשה לסמן גבולות ברורים בין "סוכנים" שמימיים כמו השטן ,מלאכי חבלה, שדים ורוחות רעות, לבין בני אנוש מזיקים: מכשפות, ע'ולות וקוסמים. כך, למשל, ההבחנה בין מעשה שטן, כישוף ועין הרע היא חמקמקה ביותר. הרב אוחנה ניסה, בספרו "מראה הילדים", להבחין בין מחלות הנגרמות על ידי השטן, כישופים או עין הרעה אך לא סיפק לנו שום אמות מידה כיצד להבחין ביניהם. הבחנה זו נדרשת כדי לכוון בהתאם את הטיפול הרפואי הנדרש שלעתים קרובות הוא, בעינינו, "מעשה מאגי" לכשעצמו.
כאשר כותב אסף הרופא אודות הדודאים , עתירי שובל הכישופים: " ויועיל לקטר ( העלאת קטורת?) ילדים הנפחדים ולכל רוחות המזיקים, לקשר ולרפא" (ספר הרפואות סעיף מס' 100), לא ברור לקורא ממה פוחדים הילדים, הרי בהגדרה של "כל רוחות המזיקים" אפשר לכרוך את כל שליחי החבלה למיניהם.
צמחים מעורבים, לאורך ההיסטוריה, הן באמצעים להטלת כישוף והן בדרכים למניעתו. בימי הביניים קללות המכשפות והקוסמים נעשו תמיד בשם השטן ומכאן שצמחים שבהם נהגו להשתמש נעשו מזוהים עם השטן והוכרו כ"צמחי מכשפות" ( Folkard, 1892:83).

תודות:
לאסתר זילבר- ויתקון, ד'ר עדית פינטל – גינזברג וד'ר יואל פרץ על ההארות וההערות.

לעיון נוסף:
הראובני, א. (1930) צמחי רפואות וסגולות אצל הערבים בא'י. הרפואה 4: 113-127
Al-Rawi, A. (2009) The mythical ghoul in Arab culture. Cultural Analysis 8:45-69.
Barnett, B. (1965) Witchcraft, psychopathology and hallucinations. British Journal of Psychiatry. 11:439-445.
Cule, J. (1997) The devil's apples. Vesalius 3:95-105.
Cunningham , S. (2005) Cunningham's Encyclopedia of Magical Herbs. Llewellyn Publications. St. Paul, Minnesota.
Folkard, R. 1892. Plant-lore legends and lyrics. Sampson Low, Morston & Company, London.
Hossinzaddeh,H. & N.B. Noraei (2009) Anxiolytic and hypnotic effect of Crocus sativus aqueous extract and its constituents , crocin and safranal , in mice. Phytotheraphy Research 23:786- 774.
Müller, L. J. (1998). Love potions and ointment of witches: historical aspects on nightshade alkaloids. Clinical Toxicology 36:617-627.
Moon, S. (2006) Spell casting: practical magic for daily life. Career Press.
San Miguel, E. (2003) Rue (Ruta graveolens L., Rutaceae) in traditional Spain: frequency and distribution of its medicinal and symbolic applications. Economic Botany 57: 231-244.
Scarborough, T. (1991). The pharmacological of sacred plants, herbs and roots. In: C.A. Faraone & D. Obbibk (eds.) Magic Hiera: ancient Greek magic and religion. Pp. 138-174. New York & Oxford. Oxford Univerity Press.
Summers, M. (1990) Witchcraft and black magic. Detroit, Omnigraph.
Scholem, G. (1974) Kabbalah. Keter, Jerusalem.
Rose (1972) Herbs and things. Workman, New York.
Volker, S. (2010) Probing the mystery of the use of saffron in medieval nunnery. The senses and Society 5:57-81.
Watts, D.C. (2007) Dictionary of plant lore. Academic Press, New York.
Wilkinson, C.C. (1858 ) . Weeds and Wild Flowers: their uses, legends and literature. London, Hatching Printer.
גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים