כך מצויים מיני צמחים, כמו "ארבעת המינים" המשמשים אותנו בסוכות ככתוב: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא,כ"ג:מ')
ולמרות המצווה והברכות הכרוכות בקיומה אי אפשר לומר שמינים אלו נחשבים כ"מבורכים" באשר הם...
לצורך הדיון אנסה להפריד בין מיני צמחים שזכו ל"ברכה" ואליהם מתייחסים בכבוד מיוחד שאינו מוענק למיני צמחים אחרים לבין פרטים בודדים (לרוב עצים) שבורכו עקב אירועים מסוימים. באשר לצמחים מקוללים הרי ההבחנה די ברורה...
עצים "מכובדים"
הדקל (תמר) עץ החיים
הדקל הוא העץ המוזכר ביותר בקוראן ומופיע בו 20 פעמים, מה שמשקף את חשיבותו הרבה בחיי המדבר וחשיבותו כעץ יקר ערך. כן הוא מופיע כעץ מאכל חשוב: " הורדנו מן השמים מים במידה ראויה והשכנו אותם בתוככי האדמה –גם לייבשם נכול נוכל- ובהם הצמחנו לכם תמר וגפן אשר פירות רבים בהם, ומהם תאכלו" ( פרשת "המאמינים", פסוק 18, תרגום אורי רובין).
לפי המסורת המוסלמית "מספר השימושים בדקל הוא כמספר ימי השנה". הדקל נחשב כעץ מקודש כבר מימי אשור ובבל כ"עץ החיים" ואין זה מפתיע שהשימוש הדתי בעץ זה לכל הדתות המונותיאיסטיות החל מהלולב בסוכות, יום השישי של הדקלים בנצרות וכלה באיסלם כסמל העלייה לרגל, בשימושו בתהלוכות דתיות ובלוויות. תאופיק כנעאן מוסר שעד היום (הדברים נכתבו בתחילת המאה הקודמת) מתייחסים בארץ ישראל אל הדקל כ"עץ החיים" ( שַׁגַ'רַת אֶל חַיַה) . כראיה לכך הוא מביא המנהג להכין משקה ראשון המכיל מיץ מתמרים וניתן לילודים וכן את המנהג לשבור את צום הרמדאן באכילת תמרים. הקישוטים הנפוצים בבתי התפילה המוסלמיים הכפריים הם: כף היד, ענפי דקל ונחשים. בקישוטי בתים נפוצים ציורי כפות תמרים.
אגדה מוסלמית (לפי כנעאן) מספרת שאלוהים יצר את הדקל משארית העפר בו יצר את האדם. לכן ,כך נאמר, יש בדקל שמץ של "מוהל החיים" כמו באדם עצמו. יש המשערים שהנביא עצמו אמר "כבד את דודותיך עצי הדקל", רמז למוצא המשותף של הדקל ושל המין האנושי. יש המאמינים שהדקל דומה לאדם בקומתו הזקופה שזו תכונה אופיינית לעץ הזכר. כך גם אם אין הדקל "מבורך" באופן רשמי, עדיין הוא נחשבים בין המכובדים שבעצי הארץ.
הזית עץ מבורך
הזית נחשב באסלם כעץ מבורך על סמך הנאמר בפרשה "האור": "אלוהים הוא אור השמים והארץ. אורו נמשל לגומחה אשר בה מנורה, והמנורה עשויה זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ; היא הוצתה (בשמנו של) עץ מבורך עץ זית" (פסוק 49, תרגום אורי רובין). אין עוררין על חשיבותו העצומה של הזית בחיי היום יום ובטקסים דתיים בכל הדתות באזורנו. יחס הכבוד השמור לזית משתקף באגדה הבאה "כאשר נפטר מוחמד התאבלו רוב העצים כמו האורן, התפוז והלימון וכך יעשו מדי חורף (למען הדיוק הבוטני צמחים אלו הם ירוקי עד). כאשר נשאלו צמחים אחרים מדוע הם אינם עושים כדבר הזה, השיב הזית כזקן הנשאלים: אתה מראה את צערך על ידי סימנים חיצוניים אך יגוננו הקורא את סתרי הלב יוכיח את רצונותינו שהם אמיתיים ופנימיים. אם תבקעו את גזעי פנימה תגלו שהוא שחור מבפנים מצער". בערב ראש השנה המוסלמית, בעת סיום בנייה וכאשר כלה נכנסת בפעם הראשונה לביתה החדש , נהוג לקשט את משקוף הבית בזר עלים ירוקים. לרוב המדובר בענפי זית כברכה להצלחה ושלום.
השיזף כעץ מקודש בארץ
השיזף המצוי הוא מין העץ היחידי בארץ בו כל הפרטים זוכים לכבוד מיוחד. השיזף מוזכר פעמיים בקוראן: "הן כבר ראהו יורד פעם אחרת: ליד עץ הלוט אשר בקצה האחרון: אצל גינת המעון: בעטות את עץ הלוט אשר עטה: לא נטה המבט ולא שטה" (פרשת ה"כוכב", י"ג–י"ז תרגום יואל יוסף ריבלין). ציטוט זה של: "סִידְרַת אֶל מוּנְטַהַא" (השיזף של הקצה האחרון), מתייחס לתחום שמעבר אליו לא יכולים להגיע לא המלאכים ולא בני אנוש. יש המפרשים שהמדובר בעץ השיזף הנמצא במקום הנעלה ביותר בגן העדן, ברקיע השביעי, לימין כס האלוהים. בתרגומו של אהרן אבן שמש מופיע הנוסח הבא "האם חולקים אתם על מראה עיניו? הלא הוא ראה אותו גם בהתגלות אחרת על יד עץ הלוטוס הגובל עם גינת מעון. וכאשר כיסה עץ הלוטוס, מה שכיסה, לא סטתה העין ולא טעתה".
בפסקה השנייה בקוראן בה מוזכר השיזף (פרשת ה"חלה" נאמר: "בעץ לוט לא קוצים בו: ושיחי מוז עמוסים למכביר: וצל רחב: ומים שופעים: ופרי רב" (פסוקים כ"ז–ל"א, תרגום יואל יוסף ריבלין) הפיסקה מנוסחת בלשון רבים (במקור הערבי), ולכן אינה יכולה להתייחס לעץ השיזף אשר ברקיע השביעי שהוא עץ מסוים. בספרות המוסלמית שלאחר הקוראן (החאדית') אוחדו שני הקטעים ועץ השיזף של הרקיע השביעי מתואר בהתבסס על סמך שתי הפרשיות גם יחד. בספרות זו מדובר בעץ ייחודי כמו בפרשת "הכוכב" אך הוא ממוקם בין מעיינות והוא מקור פרי וצל, כפי שמוזכר בפרשה של ה"חלה". לפי המסורת המקומית כאשר עץ השיזף מגיע לגיל ארבעים אז הוואלים (הצדיקים) יושבים תחתיו. מי שיעז ויכרות את השיזף יגרום הצדיק לחורבנו. הישיבה של צדיקים אלו תחת העץ היא עצמה מקנה לעץ ממד כלשהו של קדושה. על כבודו הרב של השיזף אצל ערביי הארץ קיימת "עדות" מהמאה ה-19 אודות עץ שיזף שגדל בגינה של ערבי ביפו. עץ זה כובד במיוחד על ידי הערבים המקומיים ועל ענפיו תלו מנורות ובדים בצבעים שונים. בעל העץ הסביר את ההערצה לעץ בכך שהזרעים נפלו מהשמים ולכן הוא מקודש לנביא אשר ביקר אותו בלילה. אותו מקור מוסיף כי "כל המוסלמים הטובים כיבדו את העץ".
בן צבי וחבריו, שעסקו במנהגי הקבורה של הבדווים בנגב, מדגישים "עץ הסדרה(=שיזף מצוי) נשאר מקודש כמעט בכל מקום בו הוא נמצא... הסברי הבדווים לקדושתו ... מתרכזים בנושא הוואלי (איש קדוש) המתגורר (=שנשמתו) תחתיו או בין ענפיו".
אפשר לסכם את היחס המיוחד המוענק לשיזף המצוי בארץ ישראל בכך שצריך להתייחס לעץ זה במידה של כבוד והערכה מאחר והוא עשוי להוות את מקום משכנם של "ולי" כלשהו, או רוח אחרת. ובמילותיו של טאהר אבו ענטר (תמרה) "עץ סידר (שיזף) כמו שיח'" כלומר יש לכבדו כמו שמכבדים את הזקנים".
אצל הדרוזים "מכובדות" השיזף המצוי הנה מסורת שזלגה מהאסלאם. במסעו של מוחמד השמיימה, הוא הגיע לרקיע השביעי, אל השיזף האחרון (ראה לעיל). הדרוזים טוענים שהשיזף האחרון מסמל דמות מסוימת וכי המדובר במסע דמיוני-רוחני שבו ה"סידר" מסמל דמות נערצת וחשובה ולא עץ מסוים (סאלח ח'טיב, מע'אר). מספרת האגדה אודות עץ השיזף של נבי שעיב (שיזף מקודש המצוי במעא'ר התחתית בדרך שהובילה בעבר לנבי שועייב ותחתיו נהגו להתכנס לפני העלייה למקום הקדוש ומכאן שמו), שהוא צמח כחוטר מעץ השיזף של שיח' ראביס ( עץ מקודש ענק מימדים הנמצא בלב מע'אר) הנמצא במרחק של כ-2 ק"מ מקודמו. שיח' ראביס היה מוסלמי אך העץ מקודש גם על ידי הדרוזים וגם על ידי הנוצרים. מפרש סאלח ח'טיב: "כמו שהדרוזים יצאו מהאיסלם כך נגזר העץ הדרוזי (סידרת נבי שעיב) מהעץ המוסלמי" (שיח' ראביס).
עצים מקודשים ו"בַּרַאכָּה – הברכה האלוהית
בכל רחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה מצויים "עצים מקודשים". לפי האמונה העממית נשמת צדיק שוכנת בעץ והוא המתווך בין האל לבין המאמינים הבאים להתפלל אל הצדיק ובמיוחד לבקשות אישיות בעת מצוקה. לצדיקים אלו שמורים כוחות פלאיים להעניק ברכה. בעולם המוסלמי עזה האמונה ב"בַּארַֹכֶּה", היא הברכה האלוהית המועברת באמצעות ה"ולי" הקדוש אל בני האדם. ברכה זו היא סגולה יקרה. כוחה רב ביותר לשמור על המאמין מכל פגע. הבראכה אינה עומדת לרשות הלא-מוסלמים, העלולים לפגוע בכוחה של היכולת האלוהית בעצם נוכחותם. אפשר לקבל בראכה במישרין מהקדוש שבאתר קבר הנביא, או באמצעות העץ. מאחר והברכה שורה על חפצים המונחים ליד העץ (בנוסף לבדים) מקובל להניחם תחת העץ ואחר כך לאוספם ולהשתמש בהם כמעניקי ברכה ורפואה. כך נהוג להניח בקבוקי שמן מתחת לעץ ואחר כך להשתמש בהם כנושאי ברכה וסגולה.
עצים "מבורכים"
בעוד שכל בני העדות השונות בארץ מתייחסים אל עצים מסוימים כאל "עצים קדושים", הדרוזים מקפידים לכנותם בשם "עצים מבורכים". אנשי הדת הדרוזים מקפידים לציין שקדושה עשויה להתייחס רק לבני אדם יחידי סגולה והעץ עשוי לקבל את ברכתם.
הקפיד לנסח זאת השיח' הדרוזי קאסם באדר (הממונה על האתר הקדוש של נבי סבלאן בחורפייש) באומרו: "קדושה לא הולכת בלי ברכה והברכה היא מהנביא". ומוסיף שיח' חוסיין שאהין (איש דת בכיר, מבית ג'ן): "העץ מבורך והאיש קדוש, העץ שייך לבני האדם וקדושים הם רק האל והנביאים...העצים המבורכים הם אנדרטה לאנשים מיוחדים בהיסטוריה של הדת הדרוזית. לפי הדת אין ציון ואין מנחה על הקברים. עבור אנשים מיוחדים העצים המבורכים הם הזכר היחיד לפועלם".
בנחל אלון בכרמל מצוי עץ אלון מצוי גדול ויפה אך שאינו יוצא דופן במיוחד ועד לא מזמן לא נודע שמעו ברחבי האזור. אזור הוואדי נמצא במחלוקת אודות החזקה על השטח, בין רשות שמורות הטבע והגנים לבין הדרוזים מדליה. ביום הכיפורים תשס"ג, החליטו כמה מתושבי הכפר לעשות מעשה ובהתארגנות צבאית ממש, נכבשה בוואדי דרך, העץ הוכרז כקדוש ולידו נבנה מבנה דתי "חילווה" המשמש להתכנסויות דתיות. על העץ עצמו נתלו דגלי העדה, מנורות, תמונות של מנהיגים דתיים ובדים עבור מילוי בקשות אישיות. על השתלשלות האירועים מעיד מוסטפה חלאווה שומר המקום "בבית משפחת נסר אלדין בדלית אל כרמל נמצא בספר עתיק פתק בן 180 שנה שכתבה סית ח'אדרה (הגברת הירוקה). היא גרה במקום (עין אלון) בזמן איברהים פשה, היא הייתה צדיקה והייתה מפורסמת בכך שכל מה שזרעה יצא ירוק יותר וגדול יותר הייתה ברכה בכל מה שזרעה ולכן קראו לה "חאדרה" (הירוקה). אחרי שמצאו את הפתק החליטו להקים חילווה על שמה ומאז הוכרז "המקום כקדוש". במקום נערך טקס דתי שהכשיר את העץ למעמדו החדש "כעץ מבורך" ומאז מתייחסים אליו האנשים כאילו היה כזה מאז ומעולם.
אצל הדרוזים נהוג לקטוף עלים מהעץ המבורך ולשימם בקמח או בין הקטניות לברכה וכסגולה למנוע פגיעת חרקים. במיוחד מפורסמים לצורך זה עלים שנשרו מעץ הזית הנמצא ליד הקבר של נבי שׁוּעֵיב. בעבר, כאשר הביאו את התבואה אל הגורן, נהגו להוסיף לערימת החיטים עלים מהעץ המבורך לשם ברכה. נציין כי אסור במפורש לקטוף עלים מהעץ שלא לצורך ברכה, והעובר על איסור זה נענש. על כך נאמר: "תוצאות הקטיפה אם קללה אם ברכה תלויות בכוונות המאמין" (שיח' קאסם באדר). הדרוזים נוהגים לקחת ענפים נושאי ניצנים (רכבים) מעץ הזית המקודש שבנבי שעיב ולהרכיבם על עצי הזית בחלקותיהם או ליד הבתים. הרֶכֶב מהעץ המבורך, המורכב על עץ זית אחר, מבטיח יבול רב יותר וגם ברכה לאדמה, מנהג זה נפוץ בעדה. וכך עוברת הברכה מהמקום הקדוש אל חלקותיהם ואל שדותיהם של המאמינים.
מדוע מבורך הקרצף
קרצף מבורך הוא מין יחיד בסוגו (אם כי יש כאלו הכוללים אותו, לאחרונה, בסוג דרדר) הנדיר למדי לאורך חוף הים. התואר המכובד " מבורך" הוענק לו על שום שימושו הנרחב כצמח רפואה יקר ערך מאז ימי הביניים. הצמח נחשב כיעיל ביותר החל תיבול משקאות אלכוהוליים, הכנת תה לשיפור התיאבון ( שטעמו מר כלענה!!), לטיפול בהצטננות, בגרדת, שלשול וכלה בשיעול ושיפור הזיכרון וזה רק חלק מהרשימה. גם אם העדויות המדעיות אודות נפלאות הצמח עדיין שנויות במחלוקת הרי אי אפשר לקחת ממנו את הילת העבר המפואר. אגב, אודה למי שיוכל להאיר את עיני מה מקור שם הסוג בעברית (השם הלטיני Cnicus מקורו בשם יווני ל"דרדר").
הרימון עץ המלכות
פריחתו ופירותיו המפוארים של הרימון משכו את עיניו ,ליבו ואמונותיו של האדם מימים ימימה. בכל התרבויות של מרכז אסיה והסהר הפורה (מולדתו של הרימון) שמור לו מקום של כבוד בפולחנים דתיים ובסמליות של חיי היום יום. כבודו של הרימון התפשט, יחד עם גידול העץ מזה אלפי שנים , הרחק ממולדתו המקורית ובדתות רבות השונות זו מזו ממערב הים התיכון ועד סין. הרימון נחשב בתרבויות שונות כסמל: חיי נצח, מלכות, יופי, חוכמה, שפע, צניעות (ואצל אחרים את העדרה), פוריות, נשיות וידע.
במסורת היהודית אין עוד עץ המקושר עם ראש השנה כמו הרימון. פרט להיותו אחד משבעת המינים מקושר עץ זה יופי, שפע ומלכות. לפי חז"ל מספר גרגרי הרימון הוא 613, אלו הן תרי'ג המצוות. לכן נחשב הרימון סמל לאדיקות ולקיום המצוות ומכאן, יש אומרים, המקור המנהג לאכול רימון בראש השנה, כדי "שנהיה מלאים מצוות כרימון".
הפרי הגדוש ומלא גרגרי עסיס מסמל שפע חוכמה וידע: "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון" (חגיגה, כ"ז; ע"א). הרימון נחשב כסמל היופי, כבר בשיר השירים מתוארת האהובה "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ" (שם,ד':ג'). רבי יוחנן היה יפה תואר במיוחד ככתוב: "הרוצה לראות את יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף מבית הצורף, וימלאנה גרגירים של רמון אדום ,ויקיפנה זר ורדים אדומים, וישימנה בין שמש לצל - אזי יחוש בזוהר, מעין יופיו של רבי יוחנן" (בבא מציעא, פ"ד:מ"ג, תרגום יהודה פליקס).
צמחים מקוללים
רוב הצמחים ה"מקוללים" , בפולקלור של צמחי הארץ קשורים למסורות נוצריות ועל כך תבוא רשימה נוספת. אבל הערבים מצויים כמה נושאי קללה בעיקר עקב מראם או תכונותיהם ה"בלתי רצויות".
העץ אשר קולל בקוראן
עץ הזקום (המצרי) נחשב, באיסלם, כעץ מקולל על סמך הכתוב בקוראן: "כבר אמרנו לך כי ריבונך חולש על כל בני האדם. לא עשינו את החלום אשר הראינו לך אלא למען נסות את האנשים, וגם את העץ אשר קולל בקוראן" (פרשת " המסע הלילי", פסוק 17, תרגום אורי רובין). לפי תרגומו של אהרן בן שמש המדובר "ואת העץ הארור הנזכר בקוראן". על סמך הפסוקים הבאים אין מחלוקת אודות זהות הצמח המקולל: "אמור, אמנם כן, ראשונים ואחרונים יכונסו ביום אשר ננקב כמועד, ולאחר מכן, אתם התועים והמכחישים, אכול תאכלו מעץ, מן הזקום. תמלאו בו כריסכם, ועמו תשתו משקה של רותחין, ותגמעו כגמלים מוכי צמא. זו התקרובת, אשר תוגש לכם ביום הדין " (פרשת "המאורע", פסוקים 49 -56, תרגום אורי רובין). ובמקום נוסף " האם תקרובת זו טובה יותר אן שמא טוב ממנה עץ הזקום? הועדנו אותו להיות מבחן לבני העוולה. זה העץ הצומח בקרקעית השאול. פקעיו כמוהם כראשי שטנים, אכול יאכלו ממנו וימלאו בו את כרסם, ואחר כך ימהלוהו במשקה של רותחין. אכן סופם שיחזרו אל השאול" (פרשת "הערוכים" ,פסוקים 62- 68, תרגום אורי רובין). ומעיר על כך אהרן בן שמש "הוא עץ הזקום הגדל בגיהינום ובפירותיו המרים מאכילים את הכופרים". נציין שלפירות הזקום טעם רע ודוחה במיוחד.
חרוב עץ מקולל?
בפולקלור הערבי נחשב עץ החרוב (המצוי)כעץ מקולל, כמקום משכן רוחות רעות וכמביא מזל רע. על שום הצבע השחור של פירות התאנה והחרוב נחשבים שני מיני עצים אלו כמקוללים על כך יעיד הפתגם "חַ'רוּבַה וַתִין – מַסְכִּן אִל שַיָאטִין" (=חרוב ותאנה - משכן השטן) . תאופיק כנעאן מסביר שלחרוב ולתאנה יש פירות שחורים והם מקום משכנם המועדף של השדים, הג'ינים מתאספים תחתם לפגישותיהם ולתהלוכותיהן הליליות. כך למשל, ישיבה תחת העץ נחשבת כמסוכנת במיוחד בלילה מאחר והעץ נגוע ברוחות רעות. הצבע האדום של פטוטרות העלים המזכיר דם, גם הוא נחשב כסימן מבשר רע. החרוב מסמל חוסר מזל והצלחה, אומר הפתגם "הימים שחורים כמו הקרניים (הפירות) של החרוב" כלומר הימים קשים ושחורים כמו פירות החרוב.
פתילת המדבר
נוסעים וצליינים שונים אשר חזרו ממסעותיהם בארץ הקודש סיפרו שהם ראו פרי מוזר ומסתורי הקרוי "תפוח סדום". צמח זה גדל לחופי ים המלח, שם נחרבו סדום ועמורה ככתוב " וַיהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. (בראשית י"ט: כ"ד- כ"ה). לפי הסיפורים האלו היו התפוחים מפתים את הנוסעים הנמקים ברעב ובצמא בהופעתם מעוררת התיאבון עקב דימיונם במראה ובצבע לתפוחי המאכל. משנגע ההלך המיוגע והצמא בפרי, היה הפרי הופך לעשן ואפר לזכר חורבנן של סדום ועמורה. סיפור זה מקורו אצל יוסף בן מתתיהו הכותב:" ... ארץ סדום, אשר הייתה לפנים מבורכת במגד אדמתה ובכל טוב עריה ועתה היא כלה ארץ שריפה... וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קליפתו דומה לצבע פרי עץ מאכל, אולם בהיתלשו בכף הוא כלה כעשן וכאבק " (מלחמות היהודים, ד' ח' ד').
אגדה ערבית מספרת, לפי אפרים הראבני, כי "פעם היו פירותיה של פתילת המדבר (המכונה גם "תפוח סדום") תפוחים גדולים, יפי מראה וטובי טעם. כאשר קוללו סדום ועמורה, קוללו פירות הצמח יחד איתם ומאז הם נבובים ומלאי אפר – אלו ציציות הזרעים שבחלל הפרי הריך מתוכן". מכאן שם הצמח בערבית "תופאח מסכוט", כלומר "התפוח המקולל".
יש צמחים ה"מקוללים מקומית". משום מה, אצל הבדואים במזרח השומרון, נחשב הצלף הקוצני כנושא קללה. כך ייאמר " העוקר את הצלף יריב עם אשתו ויגרשנה מהבית ו"השורף צלף קובר את ילדיו". לא עלה בידינו לברר מה הרקע לאמירות. הסבר דחוק ששמענו גורס "הצלף רק מזיק, העשן בעל ריח רע ומזיק במיוחד לחולי שבר".
נחזור לברכה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" - שתבוא עלינו שנה מלאת ברכות כרימון
( למרות שאינו "מבורך רשמית") ושהקללות יפוצו לכל רוח כאויבינו וכזרעי פתילת המדבר.