סתוונית ירושלים

סתוונית ירושלים שונה מהסתוונית השכיחה, סתוונית היורה, וקל לזהותה: בעוד סתוונית היורה הוא "סתם פרח", הרי סתוונית ירושלים היא פרח בולט ביופיו! פקעתו גדולה וטמונה עמוק בקרקע, עיתים עד עומק של 40 ס"מ. רק אחרי שהפרחים נבלו עולים העלים, והם רחבים הרבה מעלי סתוונית היורה, צרים מעט מעלי סתוונית בכירה. מספרם 5–9 (לעומת 3–4 בסתוונית בכירה).
סתוונית ירושלים פורחת בין אוקטובר לינואר, בעיקר בנובמבר–דצמבר. הפרח דומה במבנהו לפרח של כל יתר מיני הסתוונית, אך הוא גדול יותר, עלי-העטיף שלו רחבים יותר, צבעו עמוק יותר, ופרחיו של כל בצל מרובים וצפופים, עד 40 פרחים פתוחים יחד בצמח אחד, כמו זר-פרחים מאוגד. לא כל הפרחים של פרט אחד יוצאים יחד, כך שפריחתו של פרט נמשכת עד חודש ימים, ואפשר לראות לעתים פרח צעיר ליד פרח נובל באותה אגודה.
סתוונית ירושלים היא מין נדיר למדי, ובית-גידולה נתון בסכנה. בית-גידולה הוא אדמה כבדה ועמוקה, מבוקשת לחקלאות, והיא משגשגת בשדות-בור, בשדות מעובדים ובכרמים, וכן בצידי-דרכים. במקום שהיא גדלה – גדלים לרוב מאות צמחים יחד. היא פיתחה הסתגלות מיוחדת לשדות הנחרשים חריש שטחי, כמו במחרשה הערבית המסורתית: מנגנון של שורשים מתכווצים מושך את הפקעת לעומק של עד 40 ס"מ מתחת לפני הקרקע, ושם אין המחרשה המסורתית פוגעת בו. יתכן שמאות שנים של חקלאות מסורתית הביאו לידי סלקציה שהותירה בעיקר צמחים המעמיקים את בצלם. אולם בחריש המודרני אף אלה נפגעים והאוכלוסיות נשמדות.
אפשר לראות בסתוונית ירושלים משום הצמח עם הפרח הגדול בארץ: מכיוון שהפרח יוצא ישר מראש הבצל, הרי שחלקו התחתון, התת-קרקעי, של הפרח אורכו עד 40 ס"מ, ויחד עם חלקו העל-קרקעי, שגם הוא לא-קטן, עד 10 ס"מ, הרי זה פרח ענק! לגודל זה עוד שני היבטים מופלאים: הפרח בוקע מהקרקע עוד לפני הגשם הראשון, והרי ניצן של פרח עדין כזה מבקיע את מסלול-גדילתו דרך 40 ס"מ של אדמה קשה; וגרגר-אבקה מופרה, הנובט על הצלקת, צריך להצמיח נחשון באורך של קרוב לחצי מטר כדי להגיע לביצית שבשחלה, בבסיס הפרח!
סתוונית ירושלים גדלה בשדות מישוריים עם אדמה עמוקה וכבדה. תפוצתה מצטמצמת לאזור הימתיכוני בשדרת ההר ובבקעת הירדן, וכן במרכז הגולן. תפוצתה העולמית משתרעת רק בארצות צפון-מזרח הים התיכון, בטורקיה, סוריה וארץ-ישראל. היא הוגדרה למדע רק באמצע המאה ה-20 בידי החוקרת הישראלית נעמי פיינברון.

הסוג סתוונית כולל גיאופיטים נמוכים הפורחים בסתיו, ובו 11 מינים בארץ, 65 מינים בעולם. מרכז תפוצתו במזרח התיכון. הסוג הופרד לאחרונה מתוך משפחת השושניים והוכר כמשפחה בפני עצמה, הסתווניתיים. בני משפחה זו (נוסף על סתוונית גם בצלציה) שונים מיתר השושניים בעֱלי שלהם, המתפצל ל-3 עמודי-עלי.
פקעתה של הסתוונית כדורית עד מוארכת מעט, דמויית פלך, קוטרה כ-2 ס"מ, במינים אחדים היא מעט יותר גדולה. כלפי מטה היא מצמיחה ציצה של שורשים, וכלפי מעלה – עלים ופרחים. מנגנון מיוחד של שורשים מתכווצים מציב את הפקעת במקומה ה"נכון" בקרקע: פקעת שנשתלה אופקית או אף הפוכה ובעומק קטן – תוזז במשך החורף על-ידי מערכת של שורשים מתכווצים למעמד ולעומק שהקציבה לה התורשה של המין. הצמח הוא רב-שנתי, אך הפקעת היא חד-שנתית: היא מתמלאת חומרי-מזון במשך החורף והאביב, ובשנה הבאה היא מתרוקנת ומצמיחה נצר על-קרקעי חד-שנתי, וזה מפתח בקרקע פקעת חדשה.
הפקעת מוגנת משן בעלי-חיים על-ידי רעל מיוחד הנקרא קולכיצין (על שם הסתוונית, ששמה המדעי הוא קולכיציום). רעל זה משמש ברפואה נגד מחלות ראומטיות ומחלות-עורקים. זה חומר המפריע לחלוקה תקינה של תאים, מונע יצירת קרום המבדיל בין שני תאי-הבת, וכך גורם ליצירת תאים כפולים, תא אחד הכולל חומר גרעיני של שני תאים (טטרה-פלואיד). מרבים להשתמש בחומר זה בניסויים גנטיים ובהכלאת צמחים לחקלאות ולגננות-נוי. יתכן שהוא מעורב גם בהכלאה טבעית של מינים שונים של צמחים, שהיא אולי אחת הדרכים החשובות ליצירת מינים חדשים בטבע בכלל, ובפרט ביצירת הצמח החשוב ביותר לאדם, חיטת-הלחם.
עם זאת יש בעלי-חיים המסוגלים כנראה להתמודד עם רעילות זאת, והם נהנים ממאגר המזון שהסתוונית הכינה לעצמה וחופרים ואוכלים פקעות של סתוונית. אלוף אוכלי הסתוונית הוא הדרבן.
העלים מוארכים, שונים מאוד ממין למין. העלים מלבלבים אחרי צאת הפרחים, וברוב המינים אף אחרי שהפרחים נבלו, כך שהצמח מתבלט בפריחתו הסתווית ללא עלים.
הפרח דמוי משפך או גביע, אופייני למשפחת השושניים: חלקו התחתון הוא צינור ארוך ודק, מאוחה-עלים, ורובו טמון מתחת לפני הקרקע; חלקו העליון מחולק ל-6 אונות או עלי-עטיף הערוכים בשני דורים, וביניהם 6 אבקנים. השחלה עילית, והעלי מתפצל ל-3 עמודי-עלי, ובכך שונה הסתוונית מיתר בני משפחת השושניים, שיש להם עמוד-עלי אחד בלתי-מתפצל. קל להבדיל בין סתוונית לבין כרכום הדומה לה, כי לכרכום רק 3 אבקנים, ויש לו שחלה תחתית. עלי העטיף יוצאים ישר מראש הפקעת, וחלקו התחתון של הפרח (כולל השחלה) הוא תת-קרקעי, רק חלקו העליון בולט מעל פני הקרקע. צבעי הפרח שונים מעט ממין למין, רובם בגוני סגול-לילך.
פה ושם אפשר לגלות צמח שפרחיו "לא נורמליים": יש לו 7 עלי עטיף ו-7 אבקנים. לפעמים אף 8, או 5.
הפרי מתפתח בשחלה התת-קרקעית, ורק מאוחר יותר, בהבשילו, הוא עולה מעל פני הקרקע לפזר את זרעיו.

כתב מייק לבנה בעזרת אורי פרגמן-ספיר

לקריאה נוספת:
צמחים מוגנים בישראל, אורי פרגמן-ספיר, הוצאת רשות הטבע והגנים 2006.
סתווניות מהחרמון ועד לנגב, אורי פרגמן-ספיר "בשביל הארץ" גליון 27, 2008.

סיתוונית ירושלים פורחת בכמויות בעמק המצלבה בירושלים,