מישויה פעמונית

עשב רב-שנתי יפה-פריחה, גבוה וזקוף, בלתי מסתעף. רק התפרחת מסועפת, ובה 15–50 פרחים. הפרחים ערוכים לאורך הגבעול, והפריחה מתקדמת עם הזמן מן הקצה כלפי הבסיס, הפוך מן הרגיל.
הפרח לבן-צחור, גדול (קוטרו 8 ס"מ), מיוחד גם בצורתו. מספר אבריו של כל אחד מן הדוּרים של הפרח (עלי גביע, עלי כותרת, אבקנים, צלקות) הוא 8, לפעמים עד 10.
עלי-הכותרת מופשלים אחורה בחן בקשת רחבה (רק בתחתיתם הם מאוחים לצינור קצר). מביניהם מציצים עלי גביע מחודדים. מתוך המבנה הזה משתלח קדימה חוד עבה, הבנוי מן האבקנים והעלי. האבקנים מאוחים לצינור, העוטף את עמוד העלי. השחלה תחתית.
ההאבקה, ובהתאם גם מבנה הפרח, אופייניים למשפחת הפעמוניתיים: האבקנים מבשילים כבר בעוד הפרח סגור, והצלקות עדיין לא בשלות ואינן מושפעות מאבקה הנופלת עליהן. האבקה נושרת על מברשת של שיער דביק המכסה את עמוד העלי מבחוץ. משנפתח הפרח מצפה האבקה לחרקים על שערותיו של עמוד העלי, ואילו המאבקים עצמם כבר קמלו. עמוד העלי מבשיל (והצלקות מוכנות לקלוט אבקה) מעט מאוחר יותר. דיסקוס מיוחד בצינור הכותרת מפריש צוף, והצוף מוגן על-ידי בסיסיהם המורחבים של זירי האבקנים, כך שהמאביק (דבורים גדולות) צריך להחדיר את חדקו לצוף, ותוך כדי כך הוא קולט אבקה מפרח אחד ומעביר אותו אחר-כך לפרח אחר, שצלקותיו כבר בשלות. אם הצלקות לא הואבקו במועד – הן מסתלסלות עד שהן נוגעות באבקה שעל המברשת ו"דואגות לעצמן" – ומתבצעת האבקה עצמית.
גם ההלקט נאה, בן 8 מגורות, נטוי מטה.
נדיר למדי. גדל רק בגליל, בארץ מקורות הירדן ולרגלי החרמון. לרוב בחברת לוע הארי הגדול, בין סלעים ולרגלי צוקים.
עלי הבסיס ארוכים, גזורים ככינור, ערוכים בשושנת.
לאורך הגבעול יושבים עלים חובקים, הולכים וקטנים כלפי מעלה.
הגבעול שעיר מאוד, שעירות זיפנית עד דוקרנית.
נקרא על שם הבוטנאי אנדרה מישו, שאסף אותו לראשונה במסעותיו במזרח התיכון במאה ה-18.
גדל רק בארץ-ישראל ובסוריה.
7 מינים במזרח הים התיכון ובמזרח התיכון.
כתב מייק לבנה

מישויה  פעמונית פורחת
במספר מקומות בצפון: בעיקר ליד בית ג'אן, בנחל עיון ובעין קיניה
בחרמון: בנחל חזורי ונחל גובתה 
בנחל שיאון.
בגליל העליון – בשמורת נחל כזיב וליד מנזר המונפור בגליל התחתון – בשביל הטחנות בנחל צלמון.
בשומרון:  "קניון הנמרים" בין קציר וברטעה (האוכלוסייה הדרומית בעולם).