גומא הפרקים

הדפסה
  Cyperus articulatus שם מדעי
גומאיים
Cyperaceae
משפחה
חסר עלי כותרת מס' עלי כותרת
סרגלי צורת העלה
תמים שפת העלה
נחלים וביצות בית גידול
עגול צורת הגבעול
עשבוני רב-שנתי צורת חיים
עמקים, שפלה, תפוצה בארץ
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה
משמש לרפואה

גומא  הפרקים
צילום: © דרור מלמד   , 8-2012
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

גומא הפרקים הוא עשב רב-שנתי, הצומח במקבצים, זקוף, גובהו 2-1 מטרים, בעל קנה שורש זוחל. הגבעול אשון, גלילי, מצטרר לקראת התפרחת. פנים הגבעול, שכמו בכל הגומאיים אינו חלול, מחולק לרוחבו במחיצות, המקנות לו מראה מפרקי עם התייבשותו וזהו הסימן הבולט לזיהוי המין. ניתן גם למשש את הגבעול ולחוש את מחיצות הרוחב. העלים כמעט חסרי טרף, בעלי נדנים דקים.
התפרחת סוכך מורכב, בן 12-4 קרנות בלתי שוות שבקצה כל אחת צבר מרובה שיבוליות צרות-מוארכות. בבסיס התפרחת חפי מעטפת קצרים, איזמלניים, מחודדים. הגלומות אדמדמות-חומות, חופפות. הפרחים בכל שיבולית מרובים ומכילים שלשה אבקנים ושלש צלקות.
גומא הפרקים פורח באביב ובקיץ. הוא נדיר למדי בישראל וגדל בביצות ומקווי מים באזור הכנרת ובשרון.

מקורו של גומא הפרקים באגן האמזונס ומשם התפשט לאזורים טרופיים באפריקה ובאסיה  וחדר   גם  לצפון  אמריקה ואוסטרליה.  הצמח  נקרא  Piri Piri  בפי  הילידים שבאזור האמזונס, שם הוא נחשב כבעל תכונות כישוף ורפואה ומקנה השורש שלו מפיקים שיקויים לטיפול במחלות שונות, ריפוי פצעים ושיכוך כאבים. גם ברפואה המודרנית מפיקים מהצמח חומרים פעילים, היעילים כנגד עוויתות מחלת הנפילה (כפיון, אפילפסיה).

בסוג גומא מוכרים יותר מ-700 מינים מוסכמים, הגדלים, בדרך כלל, בקרקעות לחות וליד ובתוך מקווי-מים מתוקים, באזורים טרופיים וממוזגים בכל היבשות. בישראל נאספו 26 מיני גומא, הנפוץ שבהם הינו גומא הפקעים, הגדל בגינות ובמקומות מושקים, אך רוב המינים נדירים. שבעה מיני גומא הם מינים אדומים, המצויים בסכנת הכחדה, שניים מהם – גומא רחב-עלים וגומא נאה – כבר נכחדו, עקב הצטמצמות בתי הגידול הטבעיים שלהם, עם דלדול גופי המים בישראל. בשנים האחרונות מוכרים לפחות שני מיני גומא פולשים המתרבים בישראל ועלולים להפר את האיזון האקולוגי: גומא ריחני וגומא מניפני.

כתב דרור מלמד


מקורות מידע

הצמח במקורות

"גֹמא" נזכר במקרא כצמח ביצה שקיומו תלוי בקרקע לחה: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה" (איוב ח יא). כן הוא נזכר בצמידות לקנה, הגדל באזורים לחים: "בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ, חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא" (ישעיהו לה ז). קני הגומא שימשו להתקנת כלי שיט. מוכרת לכל היא תיבת הגומא שבה השתמשה יוכבד, אם משה, להצילו מגזרת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו": "וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב ג), והתנ"ך מעיד כי מן הגומא יצרו סירות : "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי-גֹמֶא עַל-פְּנֵי-מַיִם" (ישעיהו יח ב).
במשנה ובתלמוד נזכר הגומא על שימושיו השונים בשם "גמי".  "המוציא גמי - כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה" – שיעור ההוצאה של קנה גומא מרשות לרשות (כגון מרשות היחיד לרשות הרבים) האסור בשבת הוא שיעור אורך קנה המספיק ליצירת בית אחיזה לתלות בו נפה וכברה (מסננות שונות). "ר' יהודה אומר: כדי ליטול ממנו מידת מנעל לקטן" – כלומר שיעור ההוצאה מרשות לרשות האסור בשבת הוא אורך קנה הגומא העשוי לשמש כסרט מידה להראות לסנדלר את מידת הנעל שלה  זקוק ילד קטן (שבת, ח', ב'). בגומא השתמשו כפקק לחביות משקה - "הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית" אם אטם אותם היטב, הכלי נחשב כחתום ואינו נטמא (כלים י', ב'); כספוג - "ספוג שבלע משקין טמאין... וכן חתיכה של לפת, ושל גמי" אם נפלו לתנור הרי שיטמאו אותו כי המשקה הטמא ייפלט מן הספוג בחום (כלים ט',ד'); לקלית עקלים - סלים לכבישת זיתים  - "כלי בית הבד והעקל...  בזמן שהן של גמי - מיישנן כל שנים עשר חודש, או חולטן בחמין"  כדי לטהרם (טהרות י',ח'); לקשירת זמורות גפנים בכרם – "המותח זמורה מאילן לאילן... סיפקה בחבל או בגמי - תחת הסיפוק, מותר" לזרוע מין אחר תחת החבל העשוי מגומא ואין בכך איסור כלאיים (כלאיים ו',ט');  לחבישת פצעים – "כוהן שלקה באצבעו - כורך עליה גמי..." שיוחסו לו תכונות מרפא מעבר לעצירת הדם (עירובין י',י"ד); ולסימון חקלאי – "כיצד מפרישין את הביכורים:  יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר  וקושרן בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים" (ביכורים ג',א').
בתלמוד הבבלי נזכרים שימושים נוספים, כגון: קליעת מחצלות – "מחצלת של שיפא ושל גמי..." (סוכה ט"ז, ע"א); תיקון מנעלים – "רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיק רצועה דסנדליה אמר ליה מאי ניעבד לה א"ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עילויה" (ר' ירמיה היה מהלך אחרי ר' אבהו בכרמלית – אזור שאינו רשות היחיד ואינו רשות הרבים, בשבת – ונקרעה רצועת סנדלו. אמר לו: מה נעשה? אמר לו קח רצועת גומא לח, המתאים למאכל בהמה וכרוך על סנדלך") (שבת קי"ב, ע"א); גם בתלמוד הירושלמי מוזכר הגמי בשימושים דומים. בשולחן ערוך מובאת הלכה כי האבל אסור בנעילת מנעלי עור אך מותר לו לנעול סנדל עשוי גמי (יורה-דעה, שפ"ב).
כתב: דרור מלמד


קישורים


 
גינון חסכוני בצמחי בר