גומא ריחני

הדפסה
  Cyperus odoratus שם מדעי
גומאיים
Cyperaceae
משפחה
חסר עלי כותרת מס' עלי כותרת
סרגלי צורת העלה
תמים שפת העלה
נחלים וביצות בית גידול
מצולע צורת הגבעול
עשבוני רב-שנתי צורת חיים
גולן, גליל, חוף הים התיכון, עמק ירדן עליון, עמקים, גלבוע, כרמל, הרי שומרון, הרי יהודה, שרון, שפלה, תפוצה בארץ
הצג מפת תפוצה
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה

דווח לנו

גומא  ריחני
צילום: © דרור מלמד   געש
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

גומא ריחני הוא צמח חד-שנתי, זקוף, גובהו 50-10 ס"מ, קשיח וקרח. בבסיס הצמח מספר עלים מרזביים, צרים וארוכים, מחוספסים בשוליהם, ביניהם עולה גבעול בודד או עולים מספר גבעולים קשיחים בני שלוש צלעות. התפרחת סוכך מורכב שקרנותיו אינן שוות ובקצה כל אחת קרנות משניות, היוצרות את הסוככונים ונושאות מספר רב של שיבוליות פחוסות, מחודדות, בעלות מראה כמעט קוצני, חומות בהירות, היושבות ללא עוקצים, בצפיפות, לסירוגין, על קרן הסוכך. בבסיס הסוכך הראשי מספר חפי תפרחת ארוכים, אשונים, שטוחים ובעלי קרין לאורכם. חפים עדינים וקצרים יותר נמצאים בבסיס סוככוני המשנה. השיבוליות בנות 10-20 פרחים, הגלומות איזמלניות, רעופות לסירוגין זו על גבי חברתה. עמוד העלי דק ונושא 3 צלקות. הפרי זרעון שטוח מחודד בקצהו באורך כ-2 מ"מ. הפריחה בחודשי הקיץ והסתיו.
גומא ריחני הוא צמח פולש שהובא לארץ ככל הנראה כדי לשמש כצמח נוי בבריכות והחל להתפשט באמצע העשור הנוכחי במקומות לחים ובקרקעות חוליות לחות. הוא זוהה כצמח פולש לראשונה בשנת 2006 ומאז הוא מתבסס באזור עמק החולה ובשרון, ואף כי הוא עדיין נדיר למדי, הוא נחשב כמאיים על מינים מקומיים שאותם הוא עלול לדחוק. תפוצתו העולמית רחבה והיא משתרעת על פני כל היבשות, באזורים שונים, למשל באירופה, הוא נחשב כמין פולש. תפרחתו של גומא ריחני אינו מפיצה ריח מבושם במיוחד, אולם שמו ניתן לו בשל השורש הריחני שלו, המשמש, כמו שורשים של מיני גומא רבים אחרים, לייצור בשמים, שמנים ותבלינים.
כתב דרור מלמד

מקורות מידע

הצמח במקורות

"גֹמא" נזכר במקרא כצמח ביצה שקיומו תלוי בקרקע לחה: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה" (איוב ח יא). כן הוא נזכר בצמידות לקנה, הגדל באזורים לחים: "בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ, חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא" (ישעיהו לה ז). קני הגומא שימשו להתקנת כלי שיט. מוכרת לכל היא תיבת הגומא שבה השתמשה יוכבד, אם משה, להצילו מגזרת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו": "וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב ג), והתנ"ך מעיד כי מן הגומא יצרו סירות : "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי-גֹמֶא עַל-פְּנֵי-מַיִם" (ישעיהו יח ב).
במשנה ובתלמוד נזכר הגומא על שימושיו השונים בשם "גמי".  "המוציא גמי - כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה" – שיעור ההוצאה של קנה גומא מרשות לרשות (כגון מרשות היחיד לרשות הרבים) האסור בשבת הוא שיעור אורך קנה המספיק ליצירת בית אחיזה לתלות בו נפה וכברה (מסננות שונות). "ר' יהודה אומר: כדי ליטול ממנו מידת מנעל לקטן" – כלומר שיעור ההוצאה מרשות לרשות האסור בשבת הוא אורך קנה הגומא העשוי לשמש כסרט מידה להראות לסנדלר את מידת הנעל שלה  זקוק ילד קטן (שבת, ח', ב'). בגומא השתמשו כפקק לחביות משקה - "הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית" אם אטם אותם היטב, הכלי נחשב כחתום ואינו נטמא (כלים י', ב'); כספוג - "ספוג שבלע משקין טמאין... וכן חתיכה של לפת, ושל גמי" אם נפלו לתנור הרי שיטמאו אותו כי המשקה הטמא ייפלט מן הספוג בחום (כלים ט',ד'); לקלית עקלים - סלים לכבישת זיתים  - "כלי בית הבד והעקל...  בזמן שהן של גמי - מיישנן כל שנים עשר חודש, או חולטן בחמין"  כדי לטהרם (טהרות י',ח'); לקשירת זמורות גפנים בכרם – "המותח זמורה מאילן לאילן... סיפקה בחבל או בגמי - תחת הסיפוק, מותר" לזרוע מין אחר תחת החבל העשוי מגומא ואין בכך איסור כלאיים (כלאיים ו',ט');  לחבישת פצעים – "כוהן שלקה באצבעו - כורך עליה גמי..." שיוחסו לו תכונות מרפא מעבר לעצירת הדם (עירובין י',י"ד); ולסימון חקלאי – "כיצד מפרישין את הביכורים:  יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר  וקושרן בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים" (ביכורים ג',א').
בתלמוד הבבלי נזכרים שימושים נוספים, כגון: קליעת מחצלות – "מחצלת של שיפא ושל גמי..." (סוכה ט"ז, ע"א); תיקון מנעלים – "רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיק רצועה דסנדליה אמר ליה מאי ניעבד לה א"ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עילויה" (ר' ירמיה היה מהלך אחרי ר' אבהו בכרמלית – אזור שאינו רשות היחיד ואינו רשות הרבים, בשבת – ונקרעה רצועת סנדלו. אמר לו: מה נעשה? אמר לו קח רצועת גומא לח, המתאים למאכל בהמה וכרוך על סנדלך") (שבת קי"ב, ע"א); גם בתלמוד הירושלמי מוזכר הגמי בשימושים דומים. בשולחן ערוך מובאת הלכה כי האבל אסור בנעילת מנעלי עור אך מותר לו לנעול סנדל עשוי גמי (יורה-דעה, שפ"ב).
כתב: דרור מלמד

 
צימרים בצפון   גינון חסכוני בצמחי בר  

israelbiz- בניית אתרים