אגדות ושירים

מהמקורות, מהמיתולוגיה היוונית ומודרניות ...וגם שירים

סביון אביבי מתוך הספר פרחי אגדה – עמוס בר
כאשר נוצרו הפרחים, לא שפר גורלו של הסביון. אומנם הוא פרח בצהוב באביב- אבל פרחיו של הסביון היו זעירים. כל פרח היה צינורית יחידה ודקיקה, והפרחים הצינוריים הזעירים היו מפוזרים בודדים על כל ענפי הסביון. היו החרקים נמשכים אל הסביון, אך לא הצליחו לנחות ולעמוד על הפרחים; כה זעירים הם היו! כל שאר הפרחים נהנו מביקורי החרקים, שהעבירו אבקה מפרח לפרח.
כל הפרחים הופרו והתחילו להבשיל זרעים. ורק הסביון נותר פורח בלי ביקורי חרקים, בלי הפריה ובלי יכולת להכין זרעים. צחקו עליו כל הצמחים:" איזה פרח הוא זה, שאינו מסוגל לארח חרקים... חה חה חי!"
נעצב הסביון, גבעוליו שחו, עליו נסדקו ונגזרו וקול בכיו עלה למרומים. נזעק המלאך אשר על הפרחים, ירד אל הסביון ושאל אותו ברוך: " מה מצחיק לך? מה מכאיב לך, שקול בכייך הגיע למרומים ומזעזע את השמיים?" "הפרחים שלי...בגללם.."
התייפח הסביון והסביר, אך קולו נחנק בבכי שהלך והתגבר. "מה רע בפרחיך- צבעם הצהוב זוהר למרחוק, רבים הם עד אין ספור, ולבטח מבקרים אותם המוני חרקים!" לא הבין מלאך הפרחים את טענותיו של הסביון.
"שאל את הדבורים, הפרפרים ושאר החרקים," אמר הסביון והתחיל להירגע, כי הבין שיש מי שמתעניין במצבו ומנסה לעזור לו.
עוד הסביון מדבר, ודבורה וידידה הפרפר הגיעו בזמזום ורפרוף. ראו את המון פרחי הסביון, ניסו שוב לנחות ולעמוד, כל חרק על פרח, ולא הצליחו. כה קטנים היו הפרחים.
"הנה ראית?" שאל הסביון את המלאך, "פרחי אמנם מושכים את החרקים, אך הם כל כך קטנים עד שאינם מסוגלים לארח אותם ושוב החל הסביון להתייפח. והצמחים השכנים חזרו ללעוג לו וללגלג עליו.
"למרות רצוני לא אוכל לעזור לך..." נאנח המלאך, "כי בורא הצמחים החליט שמספר הפרחים, צורתם וגודלם יהיו קבועים לכל צמח וצמח, ואסור לי לשנות את המצב... לא אוכל להגדיל את פרחיך: הם חייבים להישאר בגדלם ובצורתם הצינורית..."
שמעה הדבורה את הדברים, ובחכמת הדבורים הציעה:" יש לי רעיון"! זמזמה, תוך שהיא מחליקה ונופלת מפרח הסביון הזעיר, " אולי תנסה לחבר את הפרחים לצרורות המורכבים מפרחים זעירים רבים?" סימה הדבורה דבריה ועפה עם ידידה הפרפר לפרח אדום וגדול. "
הצעה לא כ"כ מוצלחת..." התאונן הסביון, אך המלאך שלו דווקא התלהב: " יש משהו בהצעת הדבורה. חכמה היא ובעלת ניסיון במגע עם פרחים... הנה, אנסה לבצע את הצעתה..." והמלאך נגע וליטף באצבעו את הפרח הזעיר, ועוד פרח ועוד אחד... ונגיעה ועוד נגיעה, וכל פרח שחש את הליטוף, התקרב וניצמד לפרח הקרוב אליו.
לא חלף זמן רב, והסביון היה לצמח הנושא פרחים רבים גדולים, וכל פרח מורכב מצינוריים קטנטנים. ראתה זאת הדבורה והגיע עם הפרפר, ידידה, אל הסביון. נחתו על הפרחים, מצצו צוף צהבהב, זללו אבקה צהובה וגם התלכלכו מהאבקה.
עתה עפו לסביונים אחרים וחזרו שוב לסביון- העבירו אבקה מפרח סביון מורכב אחד לפרח סביון אחר. ופרחי הסביון החלו להכין זרעים ככל הפרחים.
אבל הסביון זכר את רע לבם של הצמחים, שלעגו לו כשהיה במצוקה. מיד שלף לשונות צהובים מפרחיו, והושיט אותם בלגלוג אל מול הצמחים- " הנה, על מה תצחקו עתה? הרי גם לי פרחים גדולים!" והמלאך, שראה מרומים את מעשיו של הסביון, קרא: " בשל הגאוותנות שלך יישארו הלשונות שלך מושטים ושלופים לעולמים!"
וכך עד היום, כל פרח סביון מורכב מפרחים צינוריים רבים וזעירים, ולשונות צהובות עוטרות את הפרח סביב סביב.
נרקיס מצוי
נרקיס מצוי – מתוך המיתולוגיה היוונית.
נרקיס היה נער יפה תואר ובנו של אל הנהר. כולם התאהבו בנרקיס אך הוא היה גאוותן ויהיר ודחה את כל מי שחיזרו אחריו.
הנימפה (חצי בת אדם וחי בת אל) אקו הייתה מאוהבת בנרקיס, אבל קללה שהטילה עליה האלה הרה מנעה ממנה לשוחח אתו.
אקו לא יכלה לומר דברים בעצמה, היא יכלה רק לחזור על דברי אחרים.
יום אחד שמע נרקיס קול. מי כאן? שאל ואקו השיבה בלחש 'כאן'. נרקיס הבחין בה וצעק 'לעולם לא אתן לך שליטה על גופי!' ואקו ענתה 'אתן לך שליטה על גופי'. נרקיס דחה את אקו, ואקו המסכנה שנעלבה עד עמקי נשמתה ברחה והסתתרה בין המערות והצוקים.
נמסיס, אלת הגורל, החליטה ללמד את נרקיס לקח וגרמה לכך שיתאהב בבבואתו שנגלתה אליו במי הנהר בעת שרחץ את פניו. נרקיס התאהב בבבואתו שבמים. כל פעם שנרקיס ניסה לגעת בבבואתו היא נעלמה וכך הוא נשאר על גדת הנהר, מתבונן בעצמו, לא אכל ולא שתה, עד שלאט לאט גווע ומת. על שמו של נרקיס נקרא פרח הנרקיס היפה שגדל על שפת הנהר.
משמעותה של המילה 'אקו' באנגלית' היא הד. אנו משתמשים בביטוי 'נרקיסיסט' כדי לתאר אדם שמעריץ את עצמו ומפריז בהערכת עצמו בצורה קיצונית.
אדם נרקסיסט הוא לרוב אדם אנוכי שמזלזל בבני אדם אחרים ומנצל אותם לצרכיו.

רקפת מצויה
מדוע מרכינה הרקפת את ראשה ? לאחר שמת המלך דוד שבע ימים ופעלים, ישב על כיסאו בנו שלמה, ותיכון מלכותו מאוד כי חכם היה מכל אדם. 
בניגוד לאביו שהיה איש מלחמות מנעוריו, היה שלמה בנאי גדול, אוהב יופי והדר. הוא בנה את בית המקדש בירושלים ואת ארמון המלך, ואת חומות ירושלים ואת ערי הפרשים וערי המסכנות.
לאחר שמת המלך דוד שבע ימים ופעלים ישב על כיסאו בנו שלמה, ותיכון מלכותו מאוד כי חכם היה מכל אדם ונבון מאוד ורחב לב, ויהי שמו בכל הגויים סביב. ובניגוד לאביו שהיה איש מלחמות מנעוריו, היה שלמה בנאי גדול, אוהב יופי והדר. ויבנה את בית ה' בירושלים ואת ארמון המלך, ואת בית יער הלבנון, ואת חומות ירושלים ואת ערי הרכב וערי הפרשים וערי המסכנות. ואחר נפנה המלך לעצב את כלי הארמון וסמלי השלטון, ויעש את הצינות והמגינים מזהב שחוט ואת כיסא מלכותו המופלא- כיסא השן הגדול המצופה זהב שלא היה כמותו בכל הממלכות. ורק את תבנית נזר המלכות לא השכיל לעצב.
וישלח את עבדיו לשוט בארץ שבעה ימים לבחון את כל הפרחים ולהביא לפניו את הפרח הנאה ביותר, ולפיו יצוק את עטרת המלכות. וייצאו השליחים דחופים מלפניו ויעברו את הארץ לאורכה ולרוחבה, ומן הים הגדול עד הים הקדמוני הוא ים המלח.
ויבחנו את כל הפרחים היפים: את חבצלת השרון, שושנת העמקים - , ועוד ועוד, לא פסחו על אחד. אך בכולם היה דופי. זה קוצני וזה מסריח. זה שחצן וזה כותרתו פגומה.
היו העבדים אובדי עצות. שבוע החיפושים שהוקצב להם תם ואת הפרח המבוקש טרם מצאו. ויעלו מן הבקעה וישובו לירושלים סרים וזועפים.
והנה בעודם עולים בהר יהודה בדרך הנחל, ויראו מתחת לאחד הסלעים את הרקפת. והיא נאה וחסודה, הפרח שלה צבעו ורוד-סגול יפה להפליא ומאיר את פני הצורים והטרשים האפורים. ולעליה? צורת לב המזכירה את רוחב ליבו של שלמה.
לקחו איתם עבדי המלך רקפת אחת וימהרו עמה שמחים וטובי לב אל ארמון המלך בירושלים.
והמלך שלמה יושב על כיסא י"ד האריות ויביא ברקפת ותיטב בעיניו, ויאמר לעבדיו "יפה בחרתם. הפרח מקסים הוא ולמרות זאת ראשו מורכן בענווה לפני בורא עולם וצורת עלי הכותרת שלו כקרני הצבי , הוא סמלו של עם ישראל וארץ ישראל, ויושב הוא בהר בין הסלעים כמו שבטי ישראל".
ויעש המלך שלמה נזר זהב עטור אבני יקר בדמות פרח הרקפת, ויהי עטרת מלכותו במשך ארבעים שנה. וכאשר מת המלך הגדול והחכם ויקבר בקברי המלכים בירושלים, התאבל העולם כולו, והרקפת אבלה מכולן.
וכאשר כעבור דורות כבש נבוכדנצר מלך בבל את ירושלים, החריב את בית המקדש הראשון ושדד את כתר מלכי יהודה, הרכינה עוד יותר הרקפת את ראשה היפה, ועד היום הוא מורכן מצער ויגון.

גרסה לילדים
מדוע מרכינה הרקפת את ראשה כלפי מטה? כאשר הפך שלמה למלך על ישראל, הזמין אצל האמנים והאומנים כתר לראשו. באו כולם והציגו בפניו כתרים מעשה מחשבת מזהב ומכסף. אך אף לא כתר אחד מצא חן בעיניו.
לא היה יכול שלמה למלוך בלי כתר לראשו. בלב עצוב יצא אל השדות ואל ההרים. והנה הארץ כולה פורחת. זקפו הפרחים ראשיהם וקראו: "אני האדום! אני אשמש דוגמה לכתר!". "אני הצהוב! אני מתאים לכתר!" "אני! אני! אני!" - קראו הפרחים בגאווה.
אך שלמה, שהיה מלך ענו, לא רצה שהפרחים הגאוותנים ישמשו לו דוגמה לכתר המלך. שוב מילא הצער את לבו.
לפתע אורו עיניו. מתחת לסלע הבחין ברקפת פורחת, ורודה וצנועה. "הרקפת היא דוגמה טובה!" שמח המלך. "הכתר שלי יהיה כפרח הרקפת! זה פרח יפיפה וצנוע. הכתר שלי, כמו פרח הרקפת, יזכיר לי כי עלי למלוך על עם ישראל, עמי, ולשפוט אותו בחכמה אך בצניעות." וכאשר הגיע זמנו של שלמה למות, הצטערו הרקפות צער רב והרכינו ראשיהן כלפי מטה, עד היום הזה.

הקשיבו לשיר הידוע : מתחת לסלע צומחת רקפת  ע"י אסתר עופרים .
 מי היא בת שבע שיצאה לשוח בשיר זה?

איך נבדיל בין נורית כלנית ופרג?
ככל מלך הרוצה לחתן את בנו הנסיך, נערך נשף מפואר כדי לסייע לנסיך לבחור כלה.
כל העם מתרגש מתגנדר רק שלוש אחיות לוקחות הכל בקלות. באותו יום של הנשף הולכת כל אחת מהן בצהריים לקנות לה שמלה, כל אחת לבדה. אחר הצהריים נפגשות האחיות ולמרבה הפלא כולן קנו שמלה… אדומה !!
כיצד יבדיל הנסיך בין האחיות?
האחות הראשונה הניחה צעיף לבן לצווארה. האחות השנייה הבריקה את שמלתה וקישטה אותה בפייטים נוצצים והאחות ענדה עגילים שחורים באוזניה. הגיעו האחיות לנשף ומיד בלטו בשטח, הנסיך התאהב בשלושתן… במי בחר ?
לא ידע מה להחליט ובחר בשלושתן.
עם כל אחת מהן הוא מבלה תקופה אחרת.
הראשונה היא הכלנית וניתן לזהותה בצעיפה הלבן- סביב עלי הכותרת הפנימיים.
שניה היא הנורית שעלי הכותרת שלה מבריקים.
שלישי היא הפרג שמתחת לעלי הכותרת בצד החיצוני יש סימנים שחורים- סימני העגילים.
סדר האחיות הוא סדר פריחתן. שהרי כולן אדומות ומתחרות על המאביקים, ולכן כל פרח פורח בתקופה שניה עם בוא האביב.
כיצד ניתן להבחין בין הפרחים בשטח ?
כלנית- אין עלי גביע, 5 עלי כותרת ויותר.
נורית- יש עלי גביע, 5 עלי כותרת ויותר.
פרג- בד"כ 4 עלי כותרת.

תורמוס
טיהור טבריה ע"י שימוש בזרעי תורמוס
המסורת המספרת על טיהור העיר טבריה ע"י רבי שמעון בר יוחאי מופיעה בתשעה מקורות.
הטומאה הכבידה על תושבי טבריה, רשב"י ניסה לפתור את הבעיה .
יוסף בן מתתיהו מעיד, שהורדוס אנטיפס, מייסד טבריה, נאלץ להעניק תמריצים לבני האספסוף כדי שישתקעו בעיר, שכן היהודים נמנעו מלהתיישב בה עקב בנייתה על גבי קברים.
אמנם, מסתבר שהיו גם משלומי אמוני ישראל שלא נמנעו מלשבת בטבריה, וכבר בתקופת יבנה היו מצויים בה בתי כנסת, חכמים פעלו בה, ואפילו רבן גמליאל דיבנה הגיע אליה במסגרת סיוריו. י
לפי המסורת  התחבאו רשב"י ובנו שלוש עשרה שנים במערה והתקיימו מחרובים. משכך נעשה גופם כחלודה (היו להם פצעים). הם התרחצו במרחצאות טבריה ונרפאו .
רצו להשיב טובה לעיר שבה התרפאו וראו שבעיית הטומאה מטרידה את התושבים. פיזרו זרעי תורמוס והיכן שגדל צמח ידעו שיש מת...
עם טיהורה נעשתה טבריה למרכז רוחני במשך כ 800 שנה.

בוצין מפורץ
היה מהצמחים ששימשו כנראה השראה לבניית המנורה בבית המקדש.
בספר שמות יש תיאור של בניית מנורת שבעת הקנים מזהב, שהייתה אחד מכלי הקודש בבית המקדש, על ידי בצלאל בן אורי: " ועשית מנורה זהב טהור.. ושישה קנים יוצאים מצדיה, שלושה קני מנורה יוצאים מצדה האחד ושלושה קני מנורה יוצאים מצדה השני.." (שמות, פרק ל"ז, פסוקים י"ז- י"ח).
בשנת 70 לספירה אספסינוס וטיטוס החריבו את ירושלים ואת המקדש ודכאו את מרד היהודים נגד הרומאים. בשנת 71 טיטוס הגיע לרומא וערך מצעד ניצחון שבו הוצגו שבויים יהודים ובראשם יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, והוצגו כלי השלל מירושלים והמקדש. לכבודו של טיטוס נבנה שער ניצחון מרשים ברומא שבו יש תבליט של שבויים יהודים נושאים את מנורת שבעת הקנים בתהלוכת הניצחון של הרומאים.
בצלאל בן אורי התרשם כנראה מאחד מצמחי הבר של ארץ ישראל ובנה את המנורה בהשראתו.
מיהו הצמח? יש דעות כי זה היה אחד ממיני המרווה. ויש גם דעה כי היה זה בוצין המפורץ שצורתו בעת הפריחה כדגם המנורה. השם בוצין משמעו בארמית נר מה שגם אמור לרמז על "תפקידו " כדגם למנורת שבעת הקנים שבה הדליקו בכל יום את שבעת הקנים בשמן זית טהור.
מדינת ישראל בחרה בדגם מנורת שבעת הקנים כסמלה הלאומי, המבטא את השיבה מהגלות.

צלף קוצני
בימי אבותינו היה מקצוע ששמו קפר: מי שעוסק בגידול וקטיף של צלפים ששמם הלטיני "קפרס". את הניצנים ואמירי הענפים וגם מהאביונות (פירות) היו כובשים, מהצלף היו מכינים גם יין קפריסין.
"תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה הייתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו" (שבת, קנ ע"ב). מתוך פורטל הדף היומי
חצב
בעבר הייתה מסורת של תיחום גבולות בין שדות בעזרת צמחי חצב מצוי. בצלי חצבים נשתלו בגבול החלקות או בשולי דרכים. בצלי החצב הינם גדולים ומתרבים חוצבים עצמם למטה וקשה לעקרם. כך נותרו הגבולות יציבים.
הפיתוח המודרני גרמו להתמעטות המקומות בהם ניתן לראות התופעה, אולם בשומרון ובשפלה עדיין נותרו שולי שדות מתוחמים בחצבים. המסורת מספרת שתיחום זה כבר נעשה בימי יהשע בן-נון לאחר שחולקו הנחלות.

שירים
פריחת החצבים / מיכאל דשא
מִחֵיק שַׁדְמוֹת אֱלוּל הָעֲצוּבוֹת
מִבֵּין שִׁלְדֵי קוֹצִים שׂרוּפֵי שָרָב 
עָלוּ חוֹצֵץ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת חִצֵּי הַחֲצָבִים הָעֲרוּכִים לַקְּרָב.
דְּרוּכִים, רַעֲנַנִים, רֹאשָׁם אֶל עָל,
יוֹנְקִים לְשַׁד טָמִיר מִמַּעֲמַקִים,
צִיֵצי כּוֹכָב צְחוֹרִים רְחוּצֵי-טַל עוֹטְרִים לְצַוָּארָם כַּעֲנָקִים.
אֶל מוּל חַמָּה יָנַיפוּ נֵס רָטֹב,
לִצְחוֹק לָהֶם צְחִיחָה שֶׁמִסָּבִיב,
לִבָּם מֵרִיחַ לֵחַ גֶּשֶׁם טוֹב,
שְׁמָמָה בַּכֹּל וְרַק בָּהֶם אָבִיב.
עִם עֶרֶב לַגְּבָעוֹת אֵצֵא דּוּמָם, עָצוּב,
יָגֵעַ כְּמוֹ אַדְמַת אֱלוּל,
פִּתאֹם הַחֲצָבִים זוֹרְחִים תֻּמָּם,
בַּלֵּב צִלְצֵל צְחוֹק יֶלֶד זַךְ, צָלוּל.

נעמי שמר
כמו חצב להתבצר במעבה האדמה
ולחכות לסיומה של העונה הכי חמה
ואחר כך להיתמר וכעמוד עשן לבן
שמועה טובה להעביר



גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים