על צמחים, עכברים, חתולים ואנשים

העכברים מלווים את האדם משחר האנושות ובעיקר מאז המהפכה החקלאית בתקופה הנאוליתית שהתרחשה באזורינו. העכברים סמוכים לשדותיו ולשולחנו של האדם, מהווים מטרד הגוזל את מזונו ומפיצים מחלות (Cucchi et al., 2012). אין פלא, איפוא, שהאדם הכריז עליהם מלחמת חורמה ורוב היחס לחיה זו מתבטא בנזקים שהיא גורמת ובמיאוס ממנה. 

החתול היה ידוע ממצרים כבר לפני כ-6000 שנה והגיע ארצה על ידי חיל המצב המצרי במשך האלף השני לפני הספירה (Serpell 2000:93). החתול אינו מוזכר בתנ"ך. לפי ציטוטים בתלמוד (שבת, ק"י:ע"א, בבא קמא פ': ע"ב, בבא קמא ט"ו: ע"ב ועוד) ברור שהחתול היה חיית בית שגודלה לצורך השמדת עכברים ונחשים.

 

 חתולים ועכברים בשמות צמחים

 צִפָּרְנֵי-חָתוּל: אשכי החתול (بيض القط , בֵּיץ אֶלְ-קוּט). השם הערבי מקורו בבסיס התפוח של חלק מהזרעים (תמונה מס' 1). השם העברי הוצע על ידי אפרים הראובני ,(רבינוביץ 1917:5), על שום דמיון הזרעים לציפורניים מכווצות של חתול לקראת שליפה, במיוחד בצִפָּרְנֵי-חָתוּל אֶרֶץ-יִשְׂרְאֵלִיּוֹת. גם כְּשׁוּת אֶרֶץ-יִשְׂרְאֵלִי נקרא בסוריה בשם "אשכי החתול" לציון התפרחות התפוחות. 

כַּף-חָתוּל: השם המדעי של הסוג הוא Aeluropus שפירושו "כף החתול" (aelurus = חתול, pous = רגל), לציון השבולת הפחוסה הדומה לכף חתול. 

עֲרַבְרַבָּה מְרֻבַּעַת: נקראת בערבית זנבות החתולים (أذناب القطة , אַדְ'נָאבּ אֶלְ-קוּטָּה), אולי בגלל מראה הצמח בעת פיזור הזרעים. 

קֶדֶד קָהִירִי: נקרא בערבית איבר המין של החתול (زُبّ القِطّ, זוּבּ אֶלְ-קִטּ), כנראה עקב בגלל צורת עלי הכותרת לפני פרישתם. 

טֹפַח מָצוּי: נקרא בערבית שפם החתול (שוורב אל בסיין, شوارب البسينة), מפני שהקנוקנת (עלה הלוואי דמוי חוט) מזכירה את שפם החתול.אפרים הראובני הציע (רבינוביץ 1917:11) לאמץ את השם "שפם החתול" כשם עברי לצמח.

דְּמוּמִית אֶרֶץ- יִשְׂרְאֵלִית: נקראת בערבית עין החתול (عين البس עֵין אֶלְ-בִּסְ); מפני שהפרח שלה הוא בעל עלי כותרת אדומים ומרכז (אבקנים ועלי שחלה) שחור מזכיר עין של חתול. לא ברור לנו פשרו של שם נוסף בערבית לצמח זה, אבר המין של החתול (حنون البس, חַנּוּן אֶלְ בִּסְּ). מקורו, ככל הנראה, במצעית הפרח המתארכת לאחר הפריחה.

מַרְגָּנִית הַשָּׂדֶה: נקראת בערבית אוזן העכבר (أذن الفار, אֻדְ'ן אֶלְ-פָאר) על שום צורת העלים (תמונה מס' 2).

טַבּוּרִית נְטוּיָה: גם היא נקראת בערבית אוזן העכבר (أذن الفار, אֻדְ'ן אֶלְ-פָאר) על שום צורת העלים (תמונה מס' 3). 

אזוב תרבותי: (Origanum majorana) אחד משמותיו בערבית הוא אוזן העכבר (أذن الفار, אֻדְ'ן אֶלְ פָאר על שום צורת העלה.

כָּתְלִית זְעִירָה: נקראת בערבית מצרית אוזני העכבר (أذين الفار אוּדַ'יְן אֶלְ-פָאר) בגלל צורת העלים. 

שְׂעוֹרַת הָעַכְבָּר: שם בוטני זה מתאים למין שעורה שאינו מצוי בארץ ובעבר זיהו אותו עם הצמח האירופי (Hordeum murinum) שפירושו המילולי "שעורת העכבר". שם זה מצוי גם בערבית: שבולת העכבר( سبولة / سنبلة الفار= סְבּוּלִת/סֻנְבִּלְת אֶלְ-פָאר). למרות שבינתיים הסתבר שבארץ קיים מין דומה ששמו המדעי Hordeum glaucum , החליטה וועדת שמות הצמחים שליד האקדמיה ללשון העברית להמשיך להשתמש בשם "שעורת העכבר" למין המצוי בארץ. מקור שמו המדעי של המין = murinum"עכברי" (כמו גם השם העברי המתורגם) ככל הנראה בטעות: באנגלית נקרא המין "wall-barley" שמובנו "שעורת הקיר", מלטינית: murale ("קיר"), שהשתבש ל- "murinum "של-עכבר "(מלמד, צמח השדה). אפרים הראובני הציע (רבינוביץ 1917:11) לאמץ את השם "שבולת העכבר"  ומציין גם שם נוסף "זנב העכבר" כשמות עבריים לצמח.

זְנַב-עַכְבָּר פָּעוּט: מצעית הפרח מתארכת ומסתיימת בחוד ומזכירה את זנב העכבר כאן גם השם המדעי של הסוג Myosurus (myo = עכבר, oura = זנב, ביוונית) .

תירס: נקרא בערבית חיטת העכברושים (حنطة الجرذان, חִנְטִתְ אֶלְ-גֻ'ורְדָ'אן) מאחר והעכברושים אוהבים את הזרעים שלו.

 זִיפָן כְּחַלְחַל: נקרא בערבית שיער העכבר (شعر الفار, שׁעְר אֶלְ-פָאר) בגלל הזיפים הדומים לשיער שצבעו דומה לצבע העכבר.

חֲפוּרִית קְטַנָּה: נקראת בערבית שעורת העכבר ( شعير الفار, שְׁעִיר אֶלְ-פָאר), מאחר והעכברים אוכלים אותו. 

בֶּן חִטָּה דּוּ-קַרְנִי: גם הוא נקרא בערבית שעורת העכבר (شعير الفار,שְׁעִיר אֶלְ-פָאר), מאחר והעכברים אוכלים אותו.

עַבְדְּקָן מָצוּי: נקרא בערבית זנב העכבר (דֵ'יל אֶלְ-פָאר, ذيل الفار) , זאת למרות ש"זנבה" של התפרחת הרבה יותר מהודר לעומת זנבו של העכבר ואכן שם נוסף , בערבית הוא "זנב השועל" (דֵ'יל אֶלְ-תַ'עְלַבּ ذيل الثعلب) כיאה וכנאה.

 בֶּן-קוֹצָן מַאֲפִיר: (לשעבר "קוצן מאפיר") נקרא בערבית קוץ העכבר (شوك الفار, שׁוכְּ אֶלְ-פָאר). לפי אפרים הראובני: "(הקוצן) מפורסם אצל הערבים בא"י ובארם נהריים בשם "קוץ העכבר". הקוץ הזה מגרש את העכברים, כי קוצי הצמח רכים ומרובים בייחוד ב"ראשי הצמח". יקטפו את ראשי הצמח, יתחבום לתוך חורי העכברים. העכברים מתחמקים מבינותם אחרי דקירות מכאיבות ועוזבים את המקום לבלי שוב אליו יותר" (הראובני 1930:670). שימוש דומה נעשה גם עם חוֹחַ עָקֹד המכונה גם הוא " شوكة الفار שׁוּכִּתְ אֶלְ פָאר" (Post 1933 II:123). 

חֶלְמִית מִצְרִית: נקראת בערבית לחם העכבר ( خبز الفار, חֻ'בְּזְ אֶלְ-פָאר) חובייז אל פאר, היות והפרודות נאכלות על ידי עכברים. 

מָעוֹג אָפִיל: נקרא בערבית חלמית העכבר (خبيزة الفا, חֻ'וּבֵּיזִת אֶלְ-פָאר), ההפרדות פחות טעימות מאלו של מיני חלמית אחרים.

 

כמה צמחים המשמשים להרעלת עכברים מכונים בערבית בשם "רעל העכבר" (سمّ الفارסַםְ אֶלְ-פָאר). על צמחים אלו נמנים (בארץ) המינים הבאים:

חָצָב מָצוּי: בנוסף ל"רעל העכבר" , ומאותה הסיבה, מכונה החצב גם בצל העכבר (بصل الفار, בסל אל-פאר) וקוטל העכבר ( قاتل الفار ,קָאתִל אֶלְ-פָאר). בצל החצב מכיל רעל (scilliriside) הגורם לשיתוק הלב אצל עכברים תוך 24 שעות (Lund 1975:131). פתיונות שונים המבוססים על בצל החצב משמשים לדחיית עכברים בארצות שונות סביב הים התיכון. בפורטוגל מבשלים בצלי חצב עם תירס ומניחים את הפתיון במקום הופעת העכברים כמו כן שותלים חצבים ליד עצי פרי כדי להגן עלים מפני עכברים וחפרפרות Van de Putte 2005:232). יש מי שטוען שיעילות הפתיון המוכן מבצלי החצב קטנה מאחר ובכל פעם העכבר טועם כמות קטנה בלבד ולכן קטנים סיכויי ההרעלה (Crabtree 1947:490). 

וִיתַנְיָה מְשַׁכֶּרֶת: (תמונה מס' 4) לפי אפרים הראובני: "יש ערבים שאומרים שהצמח ויתניה משכרת מועיל כנגד עכברי השדה" (1930:670). בכפר לובאן א-שרקיה שבשומרון רשמנו: "סותמים את החורים של העכברים היטב בעלים של הויתניה ומהדקים היטב. העכברים שיוצאים מהחורים מתנהגים כמו משוגעים ולא רואים אותם יותר" (מוסטפא באשר א-נובני. 30.8.82). שם נוסף לויתניה בערבית- قاتل الفار קָאתִל אֶלְ-פָאר (קוטל העכבר). אפרים הראובני הציע (רבינוביץ 1917:22) לאמץ את השם "סם העכברים"  לצמח זה.

הַרְדּוּף הַנְּחָלִים: כל חלקי ההרדוף רעילים ביותר ומכילים חומרים הפועלים נמרצות להאצת פעולת הלב ולמוות (Radenkova-Saeva 2014:91). בארצות שונות הוכנו תכשירים להשמדת מכרסמים מחלקים שונים של ההרדוף. בקפריסין נהגו לסתום את חורי החולדות בעלי הרדוף . החולדות שניסו להימלט אכלו מהעלים ומתו כמעט מייד (Georgiades 1985:55). עדות דומה מובאת מצרפת שבמוזיאון הבוטני שבניצה השמידו עכברים באמצעות פיזור עלי הרדוף (Loew 1934 IV:70). ברוך ציז'יק (1952:168) מציין שבצרפת השתמשו באבקה שהוכנה מגבעולי ההרדוף להשמדת חרקים בעור בהמות ולהשמדת עכברים. 

צַחְנָן מַבְאִישׁ: "שמים עלים בחורים והעכברים בורחים" (ערב אל עראמשה, בגבול הלבנון, עלי חסאן סוודאן, 29.4.81). בשפרעם רשמנו: " הריח הרע מבריח אותם" (שייח' חאדר פעור. 6.7.1981). 

שִׁכָּרוֹן קֵהֶה: "הצמח רעיל ומסריח העכברים לא אוהבים אותו" (ראסמיה אום עודה, 4.1.83. נויעמה, עמק הירדן ) "שמים עלים בחורים העכברים אוכלים ומתים" (אבו קאסם -חסן אבו עליה, 29.6.80, בורג' אל מליחת עמק הירדן התחתון) .

 

לפי מסורת גרמנית, בשנת 1284 פרצה מגפת עכברושים בעיר הגרמנית המלין, ולא יכלו להם. פנו אבות העיר לאיש אחד (שנודע לימים כ"חלילן מהמלין") שיצילם מהמגפה. הצלילים שהפיק האיש מחלילו משכו אחריו את העכברים וכך הוא הוביל אותם מחוץ לעיר, אל הנהר, שם הם טבעו. בתמונה מס' 2 מוצג תחריט משנת 1902 (המקור Wkimedia commons). כאשר חזר החלילן העירה סרבו פרנסי העיר לשלם את שכרו. כנקמה הופיע החלילן בשנית חילל את שירו המופלא משך בנגינתו את ילדי העיר ונעלם איתם לתוך ההר. לפי גירסאות ישנות של אגדה זו החליל שהפיק את הצלילים המכושפים שהיפנטו הן את החולדות / העכברושים והן את הילדים היה עשוי משורש הוולריאנה הרפואית (ناردين נָארְדִין / حشيشة الهر חַשִׁישִׁת אֶלְ-הִרּ =עשב החתולים) הידועה ביכולתה למשוך עכברים (Castleman 2001:202). לפי גירסה אחרת החלילין פשוט החביא את שורש הוולריאנה מתחת לכנף בגדו (Murti et al., 2001;641). כי בעבר השתמשו בשורש זה להכנת מלכודות לצייד חולדות ( (Elliot 1995:87. קיימת בספרות טענה שבשורש הוולריאנה מצוי חומר בשם אקטינידין (actinidine) הידוע כבעל משיכה רבה לחתולים (Murti et al. 2001:643). נראה כי סביר יותר שריח זה דווקא מבריח את העכברים. 

 

שם הסוג עופרית (Plumbago) מציין בלוטות בצבע העופרת (Plumbum = עופרת) המופיעות על הגביע (תמונה מס' 6). בלוטות אלו מפרישות חומר רירי דביק, ויש הסבורים שזו הגנה מפני שודדי צוף (בעיקר נמלים). מחקר שנערך על אודות השערות בעופרית הראה ששערות אלו דומות במבנן ובהפרשתן לשערות המצויות בצמחים טורפים, ומניחים שיש כאן צעד אבולוציוני לקראת ההתפתחות של טריפה על ידי צמחים (Thorogood et al., 2018). חומר בשם "פלומבגין" (על שמו הלועזי של הסוג) נמצא בשערות של צמחים טורפים רבים ((Tokunaga et al., 2004. לפי סברה אחרת, שערות אלו מסייעות גם להפצת הזרעים, מאחר שהגביע אינו נושר ועשוי להידבק לבעלי חיים יחד עם הזרעים הכלואים בו (Fahn and Werker 1972:174). באיי הים האדריאטי נמצא שיחידות התפוצה הדביקות של עָפְרִית אֵירוֹפִּית נצמדו לציפורי שיר קטנות (כמו מיני עלוית) בכמות כה רבה, עד שהגבילה את תעופתן והן נלכדו בשיח. ציפורים כבדות תעופה אלו נפלו טרף לחולדות ולחתולים, שלמדו לארוב לעת ערב ליד הצמחים, (Purger et al., 2012).

 

הצלקנית הנאכלת (Carpobrotus edulis) הובאה ארצה, ככל הנראה, לפני קום המדינה כצמח כיסוי לגינות (תמונה מס' 7). משם היא פלשה, במיוחד בשני העשורים האחרונים, לאורך חולות החוף (תמונה מס' 8), וממשיכה בכיבוש שטחים חדשים כפי שהיא עושה במדינות רבות. הצמח מתרבה נמרצות באמצעות שלוחות שלאורכן מתפתחים נצרים צעירים.

בכמה מאיי הים התיכון נמצא "שיתוף פעולה" בין שלושה מינים פולשניים: צלקנית, חולדות וחתולי בית שהתפראו. החולדות אוכלות את הפירות, ומעבר זרעי הצלקנית דרך מערכת העיכול מעלה את שיעור הנביטה בעונה שבה המזון מועט. החתולים אוכלים את החולדות, ונמצא שההפצה המשנית של זרעים על ידי החתולים שטרפו חולדות, היא למרחק רב יותר לעומת ההפצה המקורית באמצעות החולדות בלבד (Bourgeois et al., 2004). בישראל טרם דווח על נבטים, וככל הנראה אין מי שאוכל את הפירות ומאפשר בכך את הנביטה, ואולי פשוט לא חיפשו אותם. 

נפית החתולים: (Nepeta cataria) היא צמח ממשפחת השפתניים הנפוץ מדרום אירופה עד קוריאה, אך אינו מצוי הארץ (תמונה מס' 9 ציור של נפית-החתולים ע"י Jacob Sturm מתוך הספר Deutschlands Flora). המלומד הפרסי המהולל אל בירוני (1048-937) היה הראשון שציין מציין חיבתם המיוחדת של החתולים לצמח זה ומכנה אותו בשם "עשב החתולים حشيشة الهر חַשִׁישִׁת אֶלְ-הִרּ". במאה ה-16 היא כונתה באנגליה בשם "מנטת החתולים" (Lockhart 1997). החומר הפעיל המשפיע על החתולים נקרא בשם Nepetalactone וזוהה כבר בשנת 1941 (Mcelvain et al., 1941) ומאז נערכו מחקרים רבים על השפעת תרכובת זו על חתוליים שונים והשימושים האפשריים שלה. 

אחד המחקרים הראה שרק כשני שליש מהחתולים מגיבים לנוכחות הצמח (או לתמציות ממנו) ומראים שינוי בהתנהגות כמו התגלגלות, ליקוק עצמי והשמעת קולות התלויים במינו ובגילו של החתול (et al,. 2017 Espín-Iturbe). כיום מוצעים לחובבי החתולים שקיות המכילות עלים יבשים של צמח זה או תכשירים המופקים מהם לשמח את לבבות חיות הבית למשל על ידי הספגת חומרים שהופקו מהנפית, אחד המאמרים שעסקו בנושא מכנה את תגובת החתולים כ"התנהגות מענגת" (Hatch 1972). נוכחות הנפית גרמה לחתולים שהשתתפו בניסוי, בין היתר, לגרד את צפורניים משך זמן רב יותר במתקן גירוד (Zhang and McGlone 2020), כל מי שגידל חתולים יעריך זאת מאד. אולי באמצעות הנפטה אפשר להבטיח שהחתולים יישארו יותר בבית ויפחיתו את מסעותיהם ההרפתקניים להביא חיות מתות כשי לבעל הבית. אחד המחקרים שבדק את התנהגות החתולים כתגובה לנפית החתולים ממליץ שהעשרה ריחנית בנפית החתולים עשויה להיות אמצעי לשפר את איכות החיים של החתולים ולהתפחתת המתח (Bol et al., 2017). 

לפי אחד המקורות אריות ונמרים שיתפו יותר פעולה, בקרקס, לאחר הרחת הצמח. לפי אמונה עממית מאנגליה הנפית גורמת לחתולים להיות רגועים ולבני האדם להיות עוינים (Lockhart, 1997).

 

מאז החל האדם לאחסן דברי מאכל במשכנו או במצבורים, מתרחשת מלחמה בינו לבין העכברים הלוטשים עיניהם למזון זה משך ההיסטוריה ניסה האדם אמצעים שונים כיתד להיפטר מהם החל במלכודות וכלה ברעלים שהזמינים ביותר הם אלו המופקים מצמחים. כמה מהצמחים האלו קיבלו את שמותיהם בערבית מעצם השימוש בהם כנגד העכברים. כיום שימוש זה הולך ונעלם עקב פיתוח רעלים מודרניים ושמות הצמחים, הם ההד למסורת קדומה. 

החתולים לא היו אהודים אצל אבותינו ולא אצל הערבים בארץ ואין פלא שמעט שמות צמחים קשורים בחיה זו. יחסי הגומלין שתוארו בין חתולים לצמחים אינם קשורים במישרין, להתערבות האדם. במקרה אחד של נפית החתולים בני האדם מנצלים את משיכת החתולים לנפית החתולים כדי לשעשע ולהרגיע את החיות. זאת למרות שעדיין אין לנו הסבר ביולוגי מה היתרון האבולוציוני לצמח למשוך דווקא חתולים שנראה, על פניו, שאינם מועילים לו.

 

תודה לשרל'ה אורן על הארותיה.

 

עיסא בק, א. 1971. מועג'ם אסמאא אלנבאת. אלמטבעה אלאמיריה, קהיר. (בערבית)
הראובני, א. 1930. צמחי רפואות וסגולות אצל הערבים בא”י, הרפואה ד’: 113- 127.

מלמד. ד. שעורת העכבר. אתר צמח השדה. 

ציז'יק ב. 1952. אוצר הצמחים. הוצאת המחבר. הרצליה.

רבינוביץ, א. 1917. שמות צמחי ארץ ישראל. חוברת א'. מורי בתי הספר שבירשלם. ירשלם.

 

Bol, S., Caspers, J., Buckingham, L., Anderson-Shelton, G.D., Ridgway, C., Buffington, C.T., Schulz, S. and Bunnik, E.M., 2017. Responsiveness of cats (Felidae) to silver vine (Actinidia polygama), Tatarian honeysuckle (Lonicera tatarica), valerian (Valeriana officinalis) and catnip (Nepeta cataria). BMC veterinary research, 13(1):70. DOI 10.1186/s12917-017-0987-6

Bourgeois K, Vidal E, Suehs CM, Suehs CM, Me´dail F (2004) Extreme invasional meltdown: multipletrophic interactions catalyse Mediterranean island invasions. In: Arianoutson M, Papanastasis VP (eds) MEDECOS ecology, conservation and management. Millpress Science Publisher, Rotterdam, pp. 1–5.

Castleman, M., 2001. The New Healing Herbs: The Classic Guide to Nature's Best Medicines Featuring the Top 100 Time-Tested Herbs. Rodale.

Crabtree, D.G., 1947. Red squill—most specific of the raticides. Economic Botany, 1:394-401.

Elliott, D., 1995. Wild roots: A forager's guide to the edible and medicinal roots, tubers, corms, and rhizomes of North America. Inner Traditions. Bear & Co.

Espín-Iturbe, L.T., Yañez, B.A.L., García, A.C., Canseco-Sedano, R., Vázquez-Hernández, M. and Coria-Avila, G.A., 2017. Active and passive responses to catnip (Nepeta cataria) are affected by age, sex and early gonadectomy in male and female cats. Behavioural Processes, 142:110-115.

Georgiades, C.C., 1985. Flowers of Cyprus: plants of medicine. Vol. 1. C. Georgiades. Nicosia.

Fahn, A. and Werker, E., 1972. Anatomical mechanisms of seed dispersal. In: Seed biology: importance, development, and germination, Vol. I, ed. T. T. Kozlowski. Academic Press, N.Y. pp.151-221.

Hatch, R.C., 1972. Effect of drugs on catnip (Nepeta cataria)-induced pleasure behavior in cats. American. Journal of Veterinary Research 33:143-55.

Lund, M., 1975. Control of rats and mice. Ecological Bulletins, No. 19, Biocontrol of Rodents. pp. 129-137.

Cucchi, T.,Auffray, J.C. and Vigne, J.D., 2012. On the origin of the house mouse synanthropy and dispersal in the Near East and Europe: zooarchaeological review and perspectives. In: Macholán, M. et al. (Eds.), Evolution of the House Mouse, Cambridge University Press. 65-93.

Elvain SM, Bright RD, Johnson PR., 1941. The constituents of the volatile oil of catnip. I. Nepetalic acid, nepetalactone and related compounds. Journal of the American Chemical Society 63:1558–1563.

Murti, K., Kaushik, M., Sangwan, Y. and Kaushik, A., 2011. Pharmacological properties of Valeriana officinalis-a review. Pharmacology online, 3:641-646.

Post G.E., 1933. Flora of Palestine and Sinai. Vol. 2., rev. by J. E. Dinsmore. American University. Beirut. 

Purger, J.J., Kletecki, E., Trócsányi, B., Muzinic, J., Purger, D., Széles, G.L. and Lanszki, J., 2012. The Common Leadwort Plumbago europaea L. as a natural trap for the wintering Goldcrests Regulus regulus: a case study from Adriatic. Journal of Biological Research-Thessaloniki 17: 176 – 179.

Radenkova-Saeva, J. and Atanasov, P., 2014. Cardiac glycoside plants self-poisoning. Acta Medica Bulgarica, 41:99-104.

Serpell, J. A. 2000. Domestication and history of the cat. Pages 179–192 in D. C. Turner and P. Bateson, editors. The Domestic Cat: The Biology and its Behaviour. Cambridge University Press, Cambridge.

Thorogood, C. J., Bauer, U., & Hiscock, S. J. (2018). Convergent and divergent evolution in carnivorous pitcher plant traps. New Phytologist, 217:1035–1041. 

Tokunaga, T., Takada, N. and Ueda, M., 2004. Mechanism of antifeedant activity of plumbagin, a compound concerning the chemical defense in carnivorous plant. Tetrahedron Letters 45:7115-7119.

Van De Putte , J.G.L.L., 2005. Toxic, ichthyotoxic, insect-repellent, and bee-attractant plants used in the Serra do açor (Portugal). Journal of Ethnobiology, 25:228-239.

Zhang, L. and McGlone, J.J., 2020. Scratcher preferences of adult in-home cats and effects of olfactory supplements on cat scratching Applied Animal Behaviour Science, p.104997. 227