כף-חתול שרועה פורחת באביב. בית גידולה מלחות המוצפות בחורף, ברוב גלילות הארץ. עקב הרס המלחות בישראל, כתוצאה מבינוי, חקלאות ושאיבת מי תהום והתייבשות הקרקעות, נחשבת כף-חתול שרועה כצמח בסכנת הכחדה (מין "אדום"). תפוצתה העולמית משתרעת בכל ארצות הים התיכון ובצפון אפריקה והמין אינו בסכנת הכחדה עולמית.
מחברי ה"פלורה פלסטינה" מציינים כי "זהו אחד הצמחים האופייניים לקרקעות המלוחות של עמק הירדן ומישור החוף. הצמח עמיד לריכוזי מלח גבוהים והסתגלותו לתנאי הגידול מבוססת על יכולת הפרשת עודפי מלח משטח פני העלה. למרות מליחותו אין בעלי החיים נמנעים מללחכו".
כף-חתול שרועה תוארה בשנת 1850, על-ידי הבוטנאי האיטלקי פרלטורה (Filippo Parlatore, 1816-1877). למעשה, תואר הצמח לראשונה בשנת 1765, ע"י הבוטנאי הצרפתי גואן ,(Antoine Gouan, 1733-1821) מחלוצי הטקסונומיה הליניאנית (שבה על פי לינאוס כל אורגניזם מתואר באופן דו-שמי, הכולל שם סוג ושם מין), אלא שהוא שייכו לסוג סיסנית (Poa litoralis). שמו המדעי של הסוג, aeluropus, כמו גם שמו העברי, מיוונית: ailouros - "חתול", pous - "רגל", מאזכר את השיבוליות המחודדות, דמויות טופרים של כף-חתול. שמו המדעי של המין, littoralis, מלטינית: "חופי", משום שגואן אסף את פרט הייחוס (type) בחופה של העיר ווילנף (Villeneuve-lès-Maguelone) שבדרום צרפת.
השם "כַּף-חָתוּל שְׂרוּעָה" נזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים ונכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג כף-חתול 5 מינים, 2 מהם נאספו בישראל - שניהם נדירים ונחשבים בסכנת הכחדה (מינים "אדומים").
כתב: דרור מלמד