פורטוגל "נחמדה" עכשיו לישראל, הרגשנו סימפטיה ואף צפינו בסמל הצהוב של השבת החטופים תלוי בראש בניין עירית קורימביה. בעיר זו היו כל הדיקנים של האוניברסיטה העתיקה והחשובה היו כמרים ששימשו כראשי האינקויזיציה בזמנו .
ספרד הייתה ה"עז" של אירופה עד לעידן התגליות (הספנים מגלי העולם) במאה ה -16. בתקופה זו התעשרה מהסחורות שהובאו מהמושבת: בברזיל אפריקה והמזרח. הובאו משם זהב ועבדים, תבלינים ושאר מותרות. יחד עם זאת התחתן המלך הפורטוגלי מנואל הראשון עם איזבלה מאראגון, בתם של איזבלה ופרננדו הספרדים שדרשה להפעיל התנצרות על היהודים גם בפורטוגל, כמו אצל הוריה... היא אחראית על השמדת יהודי פורטוגל.
סמלים קתוליים נמצאים בכל אתר בכל הערים העתיקות הימי בינימיות, כמו גם עמודי שרפה בהם תלו ושרפו את היהודים שלא התנצרו או אנוסים שנתפסו בעשיה שנחשבה יהודית כמו כביסה ביום שישי (לקראת שבת) ועוד...
בקיר הכניסה לבתי אנוסים בבלמונטה הייתה שקועה בקיר אבן מסותתות בצורת ענף עם עלי זית ( או הדס) שסימל מצד אחד חנוכיה ומצד שני את המנורה (ראו בגלריה)
עברנו על הגשר העתיק עליו ברחו היהודים שגורשו מספרד, לפורטוגל בתקווה לעתיד טוב יותר. הארץ יפה עם עבר מדכא.
בין שאר אוצרות האמנות בארץ זו ישנם את אריחי הקרמיקה ששמם אז'וליאוס בשלל סצנות וצבעים . הם מקשטים ארמונות, מבני ציבור ובתים פרטיים גם בתי שימוש...
נחזור לצמחים וטבע
פורטוגל הינה ארץ ים-תיכונית הגובלת באוקיאנוס האטלנטי במערב ובספרד במזרח, גודל האוכלוסיה הינו בערך כמו בישראל ושיטחה גדול פי ארבעה .
מספר מיני הצמחים כולל במדירה ובאיים, הינו כ- 4,000.
צמחים רבים הינם ים-תיכוניים, צמחי חוף ,וגם צמחים רבים שהובאו ע"י הספנים לפני מאות שנים בעיקר מדרום אמריקה.
צמחים רבים היו מוכרים לי מהארץ. למשל לוטם מרווני ששולט שם בבתה, וגם מין נוסף של לוטם שהפרח שלו לבן וגדול ובו "כתמים " בצבע בורדו . שמו לוטם השרף . ללוטם זה ישנם שימושים רפואיים וקוסמטיים. הענפים והעלים עתירי שרף מתוק. לשרף המופק מהצמח שימושים רבים בתעשיית הבשמים והסבונים. מיוחסות לצמח גם תכונות אנטי אייגינג .
לצידי האוטוסטרדות פרחו שיחים רבים בצהוב לוהב, הפרחים הפרפרניים מסודרים בצורת ככתר והם אכן מין של כתרון.
פה ושם החלו לפרוח שיחי אחירותם החורש .
בנקודה המערבית ביותר ליד הים בה ביקרנו, פרחו משטחים של ארקטותקה, אלפי פרחים. פרחו שם גם צמחים שכבר הגיעו לארץ והינם פולשים או נדירים: טופח ספרדי, ציפורני חתול ענקיות, לוטוס מכסיף, סוג של קוצן סגלגל ועוד.
לאורך החוף המערבי השתרעו דונמים של צלקנית נאכלת וצלקנית החרבות אולי נשתלו כדי לייצב את החולות.
הרגשתי בבית במיוחד כשפגשתי בקו ראשון לים שיחים רבים של קריתמון ימי שעליו צעירים וטעימים, ומלוח מצוי- ברור שנשנשתי .
הצמח הלאומי של פורטוגל הינו הלבנדר.
בקירות לחים של בניינים ישנים פרחו טבורית, מיני סוקולנטים, מיני טחבים וגם צלצל החומות. ברוב הגינות הציבוריות ולצידי דרכים פרחו מאות חינניות.
זיהיתי את שדות החרדל ושאר המצליבים הצהובים בשיא פריחתם, שדות של חרציות שהפרחים הלשוניים שלהן לבנבנים או צהובים, וחמציצים שמתפשטים שם כמו אצלינו בכל פינה אפשרית .
בגינות הקטנות המטופחות שליד הבתים הכפריים, מגדלים ירקות ביניהם צמחי חרדל לקולינריה הביתית, וכן מצליבים בעלי פרחים לבנים ועלים גדולים , כנראה לשם הפקת זרעים לעונה הבאה של צנון , כרוב או ירק אחר שישתלב בסלט הביתי.
כשחלפנו ליד תפרחות של לוע-ארי גדול, נזמית לבנה ואחרת מורית גדולה, מורן החורש, ער אציל (צמח הדפנה) , או סחלבן החורש, רחב לבבי , אלו החברים שלי מהכרמל מהצפון ומירושלים .
היו צמחים שזיהיתי את המשפחה אליה הם שייכים כמו מלקולמיה (מצליבים) אשר פרחיה גדולים ויפים, נזמית (אולי...) וולריינית מסויימת ועוד, גוגל לנס לא תמיד זיהה נכון ולעיתים כיוון אותי לקישור באתר צמח השדה
בפורטוגל יערות רבים ובהם עצים גבוהי צמרת וגם גנים ועתיקים מסביב לארמונות מפוארים (בעבר) ובהם נטועים בערבוביה, עצי בר וצמחים מיובאים כולל שרכים ענקיים שמעוצבים כשיחים . שיחי סמבוק שחור, עצי ערמונים, אגוזים , קלות, סחלבים, קליביות ושאר מיני צמחים.
מבחר העצים מגוון מאוד.
אלונים שונים, מיני ברושים, עצי ערמונים שהחלו לפרוח, כליל החורש שהיה בפריחה ורודה מלאה ומשמחת, יערות של איקליפטוסים, צפצפות ואורנים המשמשים לתעשיות השונות, והמיוחד שבהם אלון השעם, שהינו עץ בר שאת קליפת הגזע שלו המקלפים מידי מספר שנים, משמשת לתעשיה בספרד ופורטוגל.
בספרד משתמשים בה כנשנוש לחזירים ובפורטוגל ישנה התעשיה שלמה של חפצים יפים מהשעם: תיקים, ארנקים, פקקים, תקרות וחפצי אמנות
בספרד משתמשים בה כנשנוש לחזירים ובפורטוגל ישנה התעשיה שלמה של חפצים יפים מהשעם: תיקים, ארנקים, פקקים, תקרות וחפצי אמנות
בעמק הדורו מגדלים את הגפנים ליין (הפורטו ואחרים) ואת עצי הפרי הנשירים במדרגות כדי למתן את השיפועים. מחזה מרהיב בפני עצמו .
עצי "שבעת המינים" ועצים ים-תיכוניים מוכרים מהארץ צמחו בצפון ובדרום: עצי תאנה, זית, ושינגטוניה, דקלים ועוד. עצי רימון לא ראיתי.
תופעה מוזרה ומיוחדת היו פריחתן של קבוצות אינסופיות של פרחי קלה ביערות ליד בתים, בגינות ציבוריות ובשטחים פתוחים, אלפים מהן ... הצמחים גדלים בעונה קרה, כל חלקי הצמח הינם רעילים, מלבד הפקעת שאותה אפשר לטחון לבשל ולאכול .
מקשטים בהן מזבחות בכנסיות.
באינטרנט מספרים לנו שמקורם מאפריקה (כנראה הובאו מהמושבות) הם נפוצים באירופה בעיקר בפורטוגל כבר מעל ל-200 שנה .
בלטו בפריחה בגינות ציבוריות במבצרים ובארמונות :
ויסטריה סינית, צמח מטפס שפרחיו שאשכולות הפרחים הסגולים היפהפיים "נופלים "כלפי מטה. הוא מאוד אגרסיבי ומשתלט על כל חלקה טובה.
שיחי אזליאות בצבעים שונים, בעיקר ורוד, עצי מגנוליה בפרחים ורודים ענקיים, והקמליות המתוארות ברומנטיות בספרים.
לצידי האוטוסטרדה היו פזורים יערות רפאים של עצים "מוכי" חזזיות וטחבים שנראו מתים, מאות דונמים.
אי אפשר לסיים כתבה זו, מבלי להזכיר את היהודי האנוס הרופא גרסיה דה אורטה, בן המאה ה־16, שנחשב לאבי הרפואה הטרופית. הוא עבר מפורטוגל לגואה שבהודו, שם כתב והדפיס ספר מדעי על צמחי מרפא, סמים וצמחי מאכל. הספר משלב סוגיות בבוטניקה, רפואה, היסטוריה ותרבות של הודו, וכו
רוב ספריו נשרפו ע"י האינקוויזיציה.
הוא נפטר שם והאינקויזיציה טרחה להוציא את עצמותיו מהקבר ולשרוף אותן מכיוון שנודע להם כי הוא המשיך להיות יהודי בסתר (ז"א היה אנוס ונוצרי רק כפי חוץ), גם אחותו הועלתה למוקד בעוון יהדותה הנסתרת...
הוא מונצח בבית הכנסת שהינו מוזיאון בעיירה "קסטלו דה וידה" .
פסלו של גרסיה דה אורטה מוצב בחזית המכון להיגיינה ורפואה טרופית בליסבון.
לקריאה נוספת
כתבה: שרה גולד