גפן היין היא מטפס רב-שנתי, נשיר-חורף. היא עשויה להגיע לגובה של 20 מ', בהתאם לגובה העץ שהיא מטפסת עליו. באביב היא מלבלבת ומצמיחה פקעים חדשים הנקראים שריגים. השריגים נושאים תפרחות בצורת אשכולות, ואלה נקראים סמדר. לקראת השלכת מקבלים חלק מעליה גוני אדום מרהיבים.
גפן היין פורחת במכבד עתיר פרחים זעירים. ציר התפרחת מסתעף מן הקנוקנת, והוא עומד מול העלה בדומה לקנוקנת. לפרח עטיף כפול: 5 אונות גביע ו-5 עלי כותרת ירוקים. עלי הכותרת מחוברים לרוב בראשם, ונושרים כחטיבה אחת. עם נשירת הכותרת נחשפים האבקנים והעלי, ואז מתבצעת ההאבקה – גם על-ידי הרוח וגם על-ידי חרקים, הנמשכים לריח הפרחים ולצוף.
גפן היין גדלה בחקלאות בכל אזורי הארץ. מוצאה במזרח התיכון, ויתכן כי חלק מן הגפנים הגדלות בארץ הן צמחי-בר. גידול הגפן הוא מהחשובים בגידולים החקלאיים בעולם. היבול העולמי הוא 70 מיליון טון ענבים לשנה, בארץ 100,000 טון. יבול הענבים השנתי הגדול ביותר בעולם (שנת 2008) היה באיטליה. אחריה, לפי הסדר: סין, ארצות-הברית, ספרד, צרפת, טורקיה, ארגנטינה, צ'ילה, אוסטרליה, דרום-אפריקה, איראן, הודו, מצרים. רוב גידולה של הגפן הוא להפקת יין. בארצות כמו צרפת, איטליה וספרד מגיעה תצרוכת היין השנתית לכדי 100 ליטר לנפש. בישראל עיקר השימוש בגפן הוא למאכל, לאחרונה גם יותר לייצור יין, ומעט גם לייצור צימוקים, חומץ ומיץ ענבים.
הגפן היא אחד משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל , והיא נזכרת בתנ"ך וביתר הספרות העתיקה בכל ארצות המזרח התיכון והרחוק, וכן ביוון וברומא. ציוריה נמצאו בפסיפסים ובכתבי עת עתיקים של כל העמים (כולל אזהרות מפני שימוש-יתר ביין). זהו אחד מהעתיקים בצמחי התרבות והמאכל – יש הוכחות לגידול הגפן לפני 6000 שנים. היא פותחה ככל הנראה מגפן-הבר באזור צפון-מזרח-טורקיה. במהלך הדורות נפוצה הגפן על פני מדינות רבות למאכל כפרי טרי, לייבוש כצימוקים ולסחיטת מיץ להכנת יין וחומץ. היא היתה מקובלת כבר בימי קדם גם לשימושי פולחן, לקישוט ולארכיטקטורה, לציורים, לתבליטים ולפסיפסים.
ישנם זנים רבים: ענבי מאכל, ענבי יין, זנים אדומים, לבנים, זנים המכילים חרצנים וללא חרצנים. הגפן למאכל יכולה לגדול באזורים חמים ויבשים; גפן ליין מיועדת לגדול באזורים קרירים. הגפן משמשת גם לנוי ולצל בכיסוי סוכות שהאיכרים ישנים בהן בקיץ, ולפרגולות בגינון ים-תיכוני.
כתבו אודי מיכליס ומייק לבנה