רקפת מצויה

רקפת מצויה היא צמח מקסים בחינו, מוכר לכל, שכיח ונפוץ. ניכר בפרחיו, בעליו, בפקעתו ובבית-גידולו. לרקפת פקעת פחוסה עגולה וגדולה, לעתים מתעוותת צורתה בגלל לחץ הסלע שהיא גדלה לרגליו. מוצא הפקעת מגבעול תת-קרקעי שהתעבה ואגר מזון. נוסף למזון יש בפקעת גם רעל בשם ציקלמין, המגן על מאגר-מזון זה בפני בעלי-חיים. בניגוד לגיאופיטים רבים אחרים, הרי ברקפת אין רבייה וגטטיבית בטבע. הפקעת מקובלת ברפואה עממית כסם משלשל, אך יש בכך משום סכנה. היו שנהגו להשתמש בפקעות טחונות של רקפת להרעלת דגים, וכך קל ללכדם. אין לרקפת גבעול על-קרקעי משותף, וכל פרח וכל עלה נישא על עוקץ ארוך נפרד משלו. ניצני העלים והפרחים יוצאים כל אחד בנפרד ישר מן הפקעת. העלים מיוחדים במראם: הם עבים ובשרניים, דמויי לב, מעוגלים אך מתחדדים מעט בקצה, שוליהם משוננים עדינות, קוטרם 5–15 ס"מ. הם מתאפיינים בציור של כתמי-כסף על רקע ירוק בצדם העליון. כתמי הכסף אינם אלא חללי-אויר מתחת לשכבת התאים העליונה של העלה. כל עליו של פרט אחד מציגים דגם-כתמים שווה, אך כל פרט באוכלוסיה מתאפיין בדגם-כתמים מעט שונה, מה שמוסיף עניין והנאה לחובב הטבע. צדם התחתון של העלים סגול-ארגמני בצעירותם, הופך אחר-כך לירוק בהיר. שינוי דומה חל גם בעלי הגביע וכן בפטוטרות העלים ובעוקצי הפרחים. טעם עוקץ-הפרח חמצמץ. העלים שרועים או אלכסוניים.
רקפת מצויה פורחת לאורך תקופה ממושכת, בין אוקטובר ליוני. לא רק האוכלוסיה פורחת זמן רב, אלא גם הפריחה של הצמח הבודד ושל פרח אחד בו נמשכת הרבה. רקפות מקדימות פורחות כבר באוקטובר, וכל חובב מכיר אישית את המקומות באזורו ששם מקדימות הרקפות לפרוח. האות ליצירת הפרחים שונה מן האות ליצירת העלים, וכך נראה לפעמים רקפות מקדימות פורחות עוד לפני צאת העלים, לפעמים יוצאים גם העלים מוקדם. הכלל המפורסם, כאילו הרקפות המקדימות פורחות ללא עלים – יש לו יוצאים-מן-הכלל. אחרונות הרקפות מאריכות לפרוח עד יוני. עוקצי הפרחים זקופים, גובהם 10–25 ס"מ. תו-אופי בולט ברקפת הוא הכיפוף הכפול של הפרח: תחילה גדל ניצן-הפרח כלפי מעלה ככל פרח רגיל השואף כביכול להבליט את עצמו בפני מאביקיו. אחר הוא "נמלך בדעתו", ועוקץ הפרח מתכופף מתחת לפרח. כתוצאה מכך נוטה פתחו מטה. אולי הוא מגן בכך על האבקה מפני מי הגשם. אך פרח הנוטה מטה אינו מתבלט היטב לעיני המאביקים. מה עושים? מכופפים שוב, הפעם את טרפי 5 עלי הכותרת כלפי מעלה, והם בולטים לעין ומושכים את המאביקים. כך מתקבל פרח מיוחד במבנהו, שחלקו התחתון כפוף מטה, וחלקו העליון "מתקן" פגם זה וכפוף שוב מעלה. בסיסי עלי הכותרת מאוחים לצינור קצר הפונה מטה, וקצותיהם מפורדים לאונות ארוכות (עד 3 ס"מ) המופשלות ומזדקפות כלפי מעלה. אולם נותרה הבעיה שאין לחרקים משטח-נחיתה נוח, ועליהם לבוא לפרח מלמטה כלפי מעלה. צבע הפרח בטבע הוא ורוד, עם מרחב של גוונים בין ורוד בהיר לורוד כהה, כמעט סגול. ההבדלים הם גנטיים, ואינם קשורים לקרקע שהצמח גדל בה. צבע צינור הכותרת כהה מצבע האונות, והוא מוסיף בכך גיוון וחן לפרח. 5 עלי הגביע מאוחים, קצרים, צבעם סגול תחילה, הופך לירוק. בהמשך עוטף הגביע את הפרי. 5 האבקנים יושבים על צינור הכותרת, ערוכים כחרוט, שמתוך מרכזו בולט עמוד העלי. ריחה של הרקפת נעים ועדין.
מחקרים מפורטים נערכו כדי לברר איך מואבקת הרקפת בטבע. מסתבר שאין לה מאביק דומיננטי אחד, אלא היא מואבקת מעט בידי כמה מיני חרקים. העיקרי ביניהם הוא עש פרימיטיבי ששמו Micropterix berytella. המאבקים של פרח הרקפת אינם נפתחים ומפזרים אבקה מעצמם. החרק המאביק, בהתקרבו לפתח צינור הכותרת, משמיע זמזום בתדר גבוה, אשר מרעיד את המאבקים וגורם לפיזור האבקה. צורה זאת של האבקה נקראת האבקת זמזום Buzz Pollination. היא מתרחשת גם בפרחים של חלק מבני משפחת הסולניים המשחררים את האבקה רק בתגובה לצליל בתדר המתאים. מגדלי עגבניות, למשל, הרוצים להבטיח האבקה ויצירת פירות בצמחים הגדלים בחממות, מרעידים את הפרחים באמצעות מכשיר מזמזם הנקרא "דבורה מלאכותית". גם מיני חרקים אחרים, תריפסים ודבורים שונות, נמצאו מבקרים בפרחי הרקפת, ונראה שהם מגבירים את ההפרייה ואת חניטת הפירות. מידע נוסף על ההאבקה ברקפות מופיע במאמרם של שוורץ-צחור ואחרים "מי מאביק את הרקפת?". ר' קישור בתחתיתו של עמוד זה.
הפרי כדורי, עטוף בעלי הגביע, קוטרו כ-8 מ"מ. עם הבשלת הפרי נוטה עוקץ הפרח (ההופך לעוקץ הפרי) כלפי מטה, וכך נטמן הפרי על זרעיו בסדקי סלעים או בקרקע. דבר זה גורם לשמירה על הפירות בפני מזיקים, ולהפצת הזרעים קרוב למצע. בזאת הוא מגדיל את סיכויי הנביטה שלהם במקום שכבר הוכיח את עצמו כמתאים לגידולה של הרקפת, סמוך למקום בו הצליח לגדול צמח האם. הזרעים חומים, קוטרם 1–3 מ"מ, צורתם בלתי-רגולארית, והם נובטים בנקל. בנביטתם עולה מתוכם פסיג אחד, למרות היותם שייכים למחלקת הדו-פסיגיים.
ייתכן שיש קשר בין הקושי של הרקפת לזכות בהאבקה לבין משך הזמן של פריחתה. הרקפת היא מפרחי-הבר הפורחים במשך זמן הכי ממושך (וכך גדלים אולי סיכוייה להאבקה) – הן ברמת הפרח הבודד והן ברמת האוכלוסיה: פרח בודד של רקפת נותר פתוח כ-3 שבועות, והאוכלוסייה כולה פורחת חצי שנה ויותר. זה מגביר כמובן את ההנאה מיופייה של הרקפת בנוף, ומגביר גם את האפשרויות לתירבות הרקפת. ואכן הפכו רקפות מתורבתות לצמח-עציץ מקובל, והן פורחות זמן רב, פרחיהן גדולים וצבעיהם עשירים מאלה של פרחי הבר.
רקפת מצויה ניכרת גם בבית-גידולה: מי אינו יודע שהרקפת גדלה בסלעים. אכן, הרקפת גדלה בטבע בעיקר בצל סלעים: סלעי גיר, סלעי בזלת – לא משנה. טרם ניתן הסבר מניח את הדעת לתופעה זו. אולי זו הסתגלות למניעת נזקי דרבן או חולד. בתרבות היא מצליחה יפה גם ללא סלעים – בעציץ או בגינה. הרקפת גדלה גם בכמה בתי גידול אחרים, כגון בשכבה דקה של קרקע עם רקבובית המכסה מצע אחר: זה יכול להיות סלע; או קרקע רנדזינה (כמו ב"יער הרקפות" בגַלְעֵד וביערות אורן נטועים אחרים); או לרגלי שיחים או עצים בחברת חרוב–אלת-המסטיק, בשכבת העלים הנרקבים על-פני החול. שכבה כזאת מאופיינת במשטר רטיבות מיוחד – היא נרטבת במהירות בכל גשם קל, סופגת הרבה מים ומתייבשת לאט-לאט לאחר מכן. בכל חודשי הקיץ היא יבשה לחלוטין. הצמח שכיח מאוד בכל צפון הארץ ומרכזה משני עברי הירדן בבתי-גידול סלעיים ואבניים. בדרדרות-אבנים שטחיות בגליל ובגולן הוא שולט כמעט יחיד במרבדים מרהיבים. בהרי מנשה הוא שכיח גם ביערות נטועים על קרקעות רנדזינה, ובמישור החוף – מתחת לשיחים ועצים בקרקעות חוליות.
במחקרים, שנערכו על-ידי אבי שמידע ובמקביל גם על-ידי רחל שוורץ-צחור ודיני איזיקוביץ, זוהו שני תת-מינים: האחד מקדים לפרוח, ובו מופיעים הפרחים לפני העלים; האחר, הנפוץ יותר – עליו מלבלבים ראשונים והפרחים מופיעים מאוחר יותר בעונה.
המין נפוץ ביוון ובאייה, בטורקיה, בסוריה ובארץ-ישראל. בארץ פורחים בבר שני מינים, רקפת מצויה וגם רקפת יוונית, נדירה יותר. בסוג 20 מינים, שתחום תפוצתם משתרע בארצות הים התיכון והמזרח התיכון.

הרקפת תופסת מקום חשוב בפולקלור, בשירי-ילדים, באגדות-עם וברפואה עממית.
שמה העברי גזור לפי שמה הארמי הקדום, שהיה בשימוש אצל חז"ל. בין ערביי ארץ-ישראל מקובלים לרקפת כתריסר שמות שונים, אחד מהם הוא רקף, המזכיר את שמו הארמי של הצמח. שם אחר הוא סבון א-ראעי, סבון הרועים, המלמד על אחד משימושי הפקעת. מסורת נוצרית מייחסת לרקפת תכונות הקשורות למריה אמו של ישו: צינור האבקנים האדום-כהה מייצג את ליבה השותת דם למראה בנה המוצא להורג; הפרח המרכין ראשו מסמל את הענווה; והעלים הדומים ללב – את החסד.
עוקצי הפרחים אכילים, חמצמצים, אך אסורים לקטיפה.
כתב מייק לבנה


על האבקת רקפת מצויה

איך צמח השיר על הרקפת
מתברר שהסיפור המובא למטה הינו אגדה אורבנית נחמדה אולם אינה נכונה , אין לה אחיזה במציאות.   

המושבה מטולה הייתה בראשיתה ענייה מאוד, ופרנסתם של איכריה הייתה דלה, למרות עבודתם המסורה והקשה. נופה וסביבותיה קסמו לתושביה ולמבקריה כאחד, ובמהרה התפתח בה ענף התיירות. כבר בעשורים הראשונים לקיומה השכילה המושבה למצב את עצמה כמותג מבוקש לנופש ולטיולים בארץ.
באדר תר"פ (מאי 1920) נאלצו תושבי מטולה לנטוש את ביתם, בעקבות אי-הבטחון ששרר באיזור, הידוע בכינוי "אירועי תל-חי". אולם בגלותם הם ארבו מקרוב אחרי התפתחות העניינים, וברגע שהמצב נרגע קצת הם מיהרו לשוב לביתם, כבר בסוכות תרפ"א (סוף 1920). מסתבר שגם ציבור הלקוחות של ענף התיירות שב במהרה למטולה, אולי במסגרת מחווה ועידוד מכוון מצד הישוב העברי בארץ לגיבורים המרחיבים את גבול ההתיישבות הציונית.
כשנה אחרי "אירועי תל-חי" הגיע לנופש במטולה הסופר והמשורר לוין קיפניס. הוא היה אז צעיר בן 27, אך מאחוריו כבר תריסר שנים של פרסום פזמונים לילדים. בין היתר רצה לטייל אל מפל התנור בנחל עיון, שנודע אז כמפל-המים הגבוה בארץ. הדרך לתנור טרם הותוותה והוכשרה כמו היום, והיא הייתה קשה ונפתלת וסודית, רק יודעי-חן מקרב תושבי המושבה הכירו את סודה. שוטט לו לוין קיפניס בשעות הערב ברחובה של המושבה, ושמע שירה בוקעת מחצר ביתה של משפחת גרודניאנסקי. סר שמה ונהנה לשמוע משפחה יושבת ושרה משירי ארץ-ישראל, והצטרף אליהם. אחר פנה וביקש, שמא יסכים אחד מהם ללוותו למחרת ולהובילו אל מפל התנור. הבת, בת-שבע גרודניאנסקי, שהייתה אז בת 16, והציעה לו: "אם תקום מחר בבוקר השכם, אלך אתך מיד אחרי שאגמור לחלוב את הפרות".
למחרת הלכו לתנור. לוין קיפניס היה מוקסם כולו מחינה של הנערה ומשפע ידיעותיה על הסביבה, החי והצומח והנוף. בעקבות הטיול גיבש את חוויותי בשיר:

מתחת לסלע צומחת לפלא
רקפת נחמדת מאוד,
ושמש מזהרת נושקת, עוטרת,
עוטרת לה כתר ורוד.

"רקפת, רקפת, ציפור מצפצפת,
הציצי אך רגע אלי".
רקפת נהדרת בסלע נסתרת,
נסתרת מנפש כל חי.

יצאה עם הרוח בת שבע לשוח,
היה אז הבוקר בהיר.
כל צמח, כל פרח אוספת בדרך,
ופיה אך זמר ושיר.

מסלע וגבע יורדת בת שבע,
רקפת חן על החזה.
ציפור מצפצפת ורוח לוטפת
וסוף כבר לזמר הזה.

שחזר וכתב מייק לבנה, בעזרת יואב אורני (בנה של בת-שבע)