ברוש מצוי הוא עץ מחטני ירוק-עד. מניחים כי בעבר היה העץ נפוץ בארץ כצמח בר, אך רוב פרטיו נכרתו. השם ברוש מוזכר במקורות מספר פעמים. לדוגמה: כאשר תואר חוסן, הובא המשפט "קומת ארזיו מבחור ברושיו" (מלכים ב' י"ט י"ג). בקורת עצי הברוש, שהובאו כנראה מלבנון, השתמשו לבנייה. "עצי ברושים ואלמוגים מהלבנון" (דברי הימים ב' ב ז). קיימים עוד כמה אזכורים לעץ, המובא כסמל או בשימוש שנעשה בעצתו. הזיהוי של השם המקראי עם המין הנקרא כיום ברוש הוא מקובל, אך לא מוסכם על כל החוקרים.
לעץ גזע מרכזי ישר המתרחב עם הזמן, והוא יכול להגיע עד לגובה של 30 מטר ולקוטר של 80 ס"מ. מהקורה המרכזית מסתעפים ענפים צדדיים ויוצרים נוף ייחודי בהתאם לזן הברוש. הזן הנפוץ נקרא "ברוש אופקי", והוא מתאפיין בכך שענפיו מתפשקים לצדדים ונוף העץ רחב, חרוטי. זן אחר הוא "ברוש צריפי". בזן זה ענפי העץ צמודים לגזע המרכזי ונוף העץ הוא צר וארוך, דמוי נר. זן זה בודד כנראה עוד ברומי העתיקה ומשמש מאז לנטיעות בגנים. בגלל צורתו מרבים לטעת עצים מזן זה בבתי עלמין.
קליפת העץ חומה-אפורה. הקליפה אינה חלקה ולעתים היא דביקה בגלל הפרשת שרף הנוטף בעת פציעת העץ. לשרף ריח אופייני. העלים נגדיים, דמויי קשקש, רעופים. כשממוללים אותם נוכחים כי הם ריחניים ודביקים.
ברוש מצוי הוא עץ חד-ביתי. אצטרובלי פריחת הזכר והנקבה נמצאים על ענפים שונים. האצטרובל הזכרי מוארך, אורכו עד 5 מ"מ. בתקופת הפריחה, ממארס עד מאי, מפזרים האצטרובלים הזכריים כמות רבה של אבקה צהובה, הנישאת ברוח למרחק ניכר. האבקה אלרגנית וגורמת אצל הרגישים לה לגירוי בעיניים ובמערכת הנשימה. לאחר פיזור גרגירי האבקה נושרים הפרחים הזכריים. אבקת הפרחים הנישאת ברוח מגיעה אל האצטרובלים הנקביים. האצטרובל הנקבי ירוק וצורתו כדורית. מספר קשקשי האצטרובל 6–14. בתחילה הם מהודקים, אך עם גדילת האצטרובל מתפשקים הקשקשים ומתאפשרת הפרייה. בשיא גודלו מגיע האצטרובל הבשל לקוטר 3 ס"מ. במהלך הזמן משתנה צבע האצטרובל הנקבי מירוק לחום. לאחר שנתיים, בתום הבשלתם, מתפשקים קשקשי האצטרובל בחום הקיץ, והזרעים מתפזרים ונובטים בתקופה הגשומה. הזרעים נובטים בקלות בסוגי קרקע שונים.
ברוש מצוי נפוץ ביותר ברוב אזורי הארץ מהצפון ועד לדרום. כמעט כל העצים הגדלים בארץ כיום הם נטועים בידי אדם או פליטי תרבות. הפרטים הבודדים הגדלים בר בארץ גדלים במדרון צפוני של הר אוכמן בגליל המערבי. הברוש ניטע הרבה בארץ החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19. הוא ניטע על-ידי הקק"ל כעץ יער לצד האורן. בראשית ההתיישבות הציונית בארץ שימש העץ כשובר רוח: העצים ניטעו לשם כך בשורות צפופות בשולי פרדסים. נופם הצפוף האט את עוצמת הרוח ומנע פגיעה בעצי ההדר. עד היום אפשר למצוא עצים גדולים או שרידים שלהם בשולי פרדסים נטושים. אך עיקר שימושו של הברוש הוא כעץ יער, והוא שכיח גם בגינות נוי ובשולי כבישים.
ברושים ייחודיים בארץ הם עץ הברוש שנטע הרצל בשנת 1898 בארזה שבמוצא (כונה בטעות ארז), וקבוצות של ברוש צריפי שניטעו בהר הקדושים סמוך לירושלים. כמו כן גדלים ברושים קשישים בעין כרם, בכנסיית גת שמנים, בחצר הפטריארכייה הארמנית בירושלים ובהר הבית. תפוצתו העולמית ימתיכונית.
ברפואה עממית משמשים אצטרובלי הברוש לטיפול בסוכרת, בכאבי שיניים ובצרבת. חולטים את האצטרובל במים ומשתמשים במשרה.
כתבה ערגה אלוני