זיפנוצה ארגמני

זיף-נוצה ארגמני הוא דגני רב-שנתי, מהגבוהים שבדגניים – עשוי להזדקף לגובה של יותר מ-4 מטרים, המתרבה וגטטיבית ע"י שלוחות העולות מגבעול דמוי-קנה-שורש על-קרקעי. הקנים זקופים, חסונים, אך אינם אשונים כקני החזרן (במבוק).  הלשונית שבין נדן העלה לטרף קרומית, קצרה מאוד, בשפתה שורת גדילים צפופים. טרפי העלים איזמלניים, ארוכים - 120-30 ס"מ וצרים- 4-2 ס"מ, מחוספסים. עוקצי התפרחת שעירים בחלקיהם העליונים, מתחת לתפרחות. התפרחת מכבד דמוי שיבולת, אשר כמו כל בני הסוג זיף-נוצה, מזכירה במראה מברשת לניקוי בקבוקים. המכבדים בדרך כלל אינם גדולים, יחסית לגובה הצמח, אורכם 30-7 ס"מ ורוחבם 3-1 ס"מ. ציר התפרחת עטוי שערות עדינות צפופות. השיבוליות מוקפות מעטפת זיפים מחוספסים, רובם קרחים ומיעוטם מנוצים-ריסניים, זיף קרח אחד במעטפת ארוך באופן ניכר מאחיו. השיבוליות ערוכות בקבוצות, כשבכל קבוצה שיבולית אחת פורה יושבת ועד 4 שיבוליות עקרות הנישאות על עוקצים קצרצרים. הגלומות מנוונות או חסרות. המוץ התחתון איזמלני, קרומי, מעט שעיר ושוליו ריסניים. הפרחים תלת-אבקניים.
זיף-נוצה ארגמני פורח בקיץ ובחורף. בית גידולו באזורים לחים ובשטחים לא מעובדים. מקורו באפריקה הטרופית אך הוא חדר לאזורים טרופיים אחרים באסיה, אמריקה ואוסטרליה.
זיף-נוצה ארגמני שימש בעבר כעשב מספוא, גם בישראל, אולם כיום משתמשים בו בארצות נחשלות באפריקה, בעיקר כצמח מגן לגידולי שדה מפני חרקים מזיקים, אשר זחליהם ניזונים מצמחי הזיף-נוצה, הנשתלים מסביב לשדות, אותם הם מבכרים על פני הגידולים החקלאיים, דוגמת תירס וסורגום.
זיף נוצה ארגמני התגלה בישראל בבר לראשונה ע"י ליאורה קרת, בשנת 2006, על גדות נחל חדרה, בחברת קנה מצוי. הצמחים מתרבים באזור ומקיימים אוכלוסיה בת-קיימא. ייתכן ואוכלוסיה זו היא פליטת תרבות.

שם הסוג (גם השם המדעי - Pennisetum , מלטינית:  penna - נוצה, setula - זיף ובצירוף: "זיף-נוצה") על שום הזיפים המנוצים שבמעטפת השיבולית. שם המין (גם השם המדעי: purpureum - אדום-סגול) אינו יאה לו כל כך, משום שהתפרחות בדרך כלל אינן מאדימות. בשוק צמחי הגינון ניתן למצוא מין אחר של זיף נוצה המכונה "ארגמני", ולו תפרחות אדמדמות, אך הוא זן של המין זיף-נוצה זיפני (Pennisetum setaceum 'Rubrum'). זיף-נוצה ארגמני מכונה לעתים באנגלית "עשב הפיל" (elephant grass), אך אין לבלבלו עם הצמח הקרוי בשם זה ואשר היה נפוץ בשולי מטעים בישראל כשובר רוח, שהינו דגני אחר - Miscanthus giganteus.

המין תואר לראשונה בשנת 1827 ע"י הבוטנאי והרופא הדני שומכר (Heinrich Christian Friedrich Schumacher 1757-1830).
בסוג זיף-נוצה יותר מ-80 מינים, בישראל נאספו 5 מינים – שניים מהם מינים פולשים.
כתב: דרור מלמד