מרווה בוצינית

מרווה בוצינית היא צמח של מרומי החרמון, הבולט לעין מכל הבחינות: הוא גדול (גובהו כ-70 ס"מ) ומסועף; עלי השושנת גדולים, רחבים ושעירים-מכסיפים; הוא גדל בין היתר בצידי דרכים, וכל העובר, אפילו ברכב או ברכבל, רואה אותו מיד; ופריחתו מרהיבה בפרחים שפתניים גדולים וצחורים, אופייניים לסוג מרוה (ר' הלן). זהו עשב רב-שנתי מסתעף כמנורה. לדעת חוקרים מסויימים היוותה המרווה (לאו דוקא מין זה) מקור-השראה לצורת מנורת בית-המקדש, ושמה קשור לשם הר-הבית – מוריה. עלי הבסיס גדולים (אורכם עד 20 ס"מ), מכוסים שיער ארוך ומכסיף, ונראה שהם הזכירו למגלה הצמח עלים של בוצין, ומכאן שם המין. הם גדלים כשושנת, נישאים על עוקצים וצמודים לקרקע. עלי הגבעול קטנים יותר (7 ס"מ), ירוקים-צהבהבים, נגדיים, יושבים (חסרי עוקצים), דביקים מאד. במיוחד דביק הגבעול, מכוסה כולו שערות בלוטיות גדולות המפרישות נוזל דביק. תמיד נמצא עליו חרקים זעירים שנדבקו אליו, לא הצליחו להשתחרר, ומתו. האם הוא לוכד חרקים כדי להיזון מהם? נראה שלא. אולי הדביקוּת היא פשוט אמצעי למנוע זחילה במעלה הגבעול של חרקים העלולים לפגוע בפרחים ובפירות. הגבעול עבה, מרובע, כמקובל במשפחתו.
מרוה בוצינית פורחת במשך תקופה ארוכה, מיוני עד ספטמבר, כמו מינים רבים של צמחים הגדלים בצידי דרכים. הפרח אופייני לסוג ולמשפחה, פרח שפתני טיפוסי עם 2 אבקנים. הפרח גדול, 3 עד 4 ס"מ אורכו, וצבעו לבן-צחור. רק במבט מקרוב מתגלה כי על הרקע הלבן יש קישוט עדין של שערות סגולות דקות (ר' תמונת "פרחים בהגדלה"). גם הצלקות בוהקות בסגול.
מרוה בוצינית שכיחה בחרמון מרום 1400 מ' ומעלה. היא נפוצה הן בצידי דרכים ובעקבות-דחפורים והן בבית-גידול בלתי-מופרע במדרונות. אין היא נמצאת כלל בשאר אזורי הארץ, והחרמון הוא הקצה הדרומי של תחום-תפוצתה העולמי, המשתרע בהרים סביב הים התיכון.

מרווה היא סוג גדול במשפחת השפתניים, טיפוסי למשפחה מבחינות רבות, וייחודי בצורת ההאבקה שלו, ביחסיו עם החרק המאביק, ובמבנה הפרח המותאם לכך. נוסף על הסימנים המשותפים לסוגים רבים במשפחת השפתניים (פרח דו-שפתני, 4 אבקנים, עלים נגדיים, גבעול מרובע, ריח חריף) – מתאפיין הסוג מרווה בפרח ששניים מאבקניו התנוונו, והוא נותר עם שני אבקנים בלבד. האבקנים גדולים, כל אבקן מחולק לשתי זרועות: התחתונה אינה נושאת אבקה, אלא משמשת מִדְרָך לחרק במנגנון ההאבקה: בדרכו אל הצוף שבפרח נאלץ החרק לדרוך על הזרוע התחתונה, וזו מפעילה כמנוף את הזרוע העליונה, כך שזו מתכופפת וזורה באופן פעיל אבקה על גבו של החרק. בפרח מבוגר יותר יוצאת הצלקת לעמדה שהיא גורפת את האבקה מגבו של החרק. כך נמנעת במידה רבה האבקה עצמית: ביומיים הראשונים של הפריחה, כאשר האבקנים מפזרים את אבקתם, אין הצלקת של אותו פרח בשלה עדיין לקבל אבקה. מנגנון כזה מקובל במינים רבים של צמחים, וחובבי לטינית קוראים לו פרוטאנדריה, היינו הקדמת השלב הזכרי. המאביק הטיפוסי הוא דבורים גדולות ובינוניות.
השפה התחתונה של הכותרת מפושקת, מחולקת ל-3 אונות, האמצעית רחבה מהצדדיות. עמוד העלי מפוצל בקצהו כלשונו של נחש. הזרעים (הפרודות) מפרישים ריר בהירטבם.
בסוג 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ימתיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי.
יש דורשים את שמו מרווה – מוריה, מתוך השערה כי תפרחתה של המרווה (אולי המין מרוות ירושלים) שימשה השראה ודגם לעיצוב מנורת בית-המקדש. השערה זו פותחה ביסודיות בידי אפרים וחנה הראובני ובנם נוגה. אומרים כי השם המדעי של הסוג משמעו להיות בריא, ומקורו בסגולות-הריפוי המיוחסות למיני מרווה, במיוחד למרווה המשולשת. דעה אחרת, סבירה יותר, היא שמשמעו להושיע. בערבית נקראת המרווה המשולשת על שם מריה אמו של ישו, בזכות סגולותיה הרפואיות.

כתב מייק לבנה