טחובית דשואה

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

בשנים האחרונות נעשו שינויים בטקסונומיה של משפחת הטחוביתיים (Bryaceae) ומינים אחדים שהיו משוייכים לסוג טחובית (Bryum) משוייכים כיום על-ידי חלק מהחוקרים וברשימות הטקסונומיות המובילות לסוגים אחרים (וכן מינים אחדים שהיו משוייכים לסוגים אחרים, ללא נציגים בישראל, משוייכים כיום לסוג טחובית). המין טחובית דשואה משוייך כיום על-ידי חלק מן החוקרים לסוג נפרד - Gemmabryum. כאן בחרנו להותירו בשיוך המקורי, בסוג טחובית.

טחובית דשואה היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב זקוף, שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), המשתייך למשפחת Bryaceae, יוצר צברים צפופים דמויי-דשא (מכאן שם המין העברי, שאינו רשמי. גם השם המדעי,caespiticium , מלטינית: "גדל כדשא"). הגמטופיט קטן עד בינוני, גובהו 3-0.5 ס"מ, ירוק-צהבהב. הגבעולים מאדימים, שעירים. העלים נוטים זקופים מעלה, מתעקלים קמעא ביובש. הטרפים קעורים מעט, ביצניים-איזמלניים, מצטררים לכדי קצה מחודד, בסיסיהם מאדימים בצמחים מבוגרים, שוליהם תמימים, גלולים מטה. עורק האמצע ניכר, מאדים, מתמשך אל קצה העלה המחודד. תאי בסיס הטרף מרובעים ולאורך הטרף הם מעויינים מוארכים, הולכים ונעשים צרים לקראת שולי העלה. השורשים הדמויים (ריזואידים) אדומים-חומים, לעתים עם ניצני ריבוי כדוריים. אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים, באופן מעין "דו-ביתי" (dioicous). המנבג סטגוקרפי (stegocarpous, מיוונית: stego  - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתח במכסה וכך משתחררים הנבגים. זיף המנבג ארוך ועדין, עליו נישאת קופסית (capsule) אגסית-מוארכת, אופקית עד משולשלת (תלויה-נוטה מטה), ירוקה בצעירותה ונעשית חומה-צהבהבה עד חומה-אדומה עם ההתבגרות. הקופסית היבשה מוצרת מתחת לפי-המנבג וצוואר הקופסית נחרש קמטים לכדי שליש מאורכה.  מכסה המנבג (operculum) דמוי-חרוט כיפתי שבקצהו בליטה פטמתית. פי-המנבג (פריסטום) מפותח, עשוי 2 טבעות (exostome חיצוני ו-endostome פנימי) בנות 16 שיניים, כל אחת, שיני האקזוסטום כתומות, שיני האנדוסטום ריסניות.
טחובית דשואה נפוצה בישראל, ממרכז הארץ וצפונה. בית גידולה קרקעות שונות, סלעים ומעזבות. תפוצתה העולמית קוסמופוליטית.
המין טחובית דשואה תואר על-ידי הרופא והבוטנאי הגרמני הדוויג (Johann Hedwig, 1730-1799), הנחשב כ"אבי חקר הטחבים (הבריולוגיה)" והיה הראשון להבחין באברי המין הזכריים (אנתרידיה) והנקביים (ארכגוניה) שלהם ולתאר את מחזור חייהם. תיאור המין, יחד עם תיאוריהם של כמעט כל מיני הטחבים שהיו ידועים בזמנו, ראה אור לאחר מותו, בשנת 1801, בספרו הבסיסי Species Muscorum Frondosorum (בלטינית: "מיני טחבי העלים").
בשנת 2005 תיאר צמד חוקרים, האמריקני ספנס (-John Reed Spence, 1956) והאוסטרלית רמזי (-Helen Patricia Ramsay, 1925), סוג חדש, Gemmabryum, אליו הופרדו מיני טחובית שלהם עלים רעופים, תאים מוארכים בקצה הטרף, תאים קצרים ורחבים בבסיס הטרף, הימצאות ניצני ריבוי וגטטיביים וסימנים נוספים. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 2009, שייך ספנס את המין טחובית דשואה לסוג זה (Gemmabryum caespiticium) ובשיוך זה הוא מופיע בפלורה של צפון-אמריקה. כאמור לעיל, כאן בחרנו להותיר את המין בשיוכו לסוג טחובית.

שמו העברי של הסוג, טחובית, נטבע ע"י חלוץ חקר הטחבים בישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979), עברות של השם המדעי Bryum, מיוונית: bryon - "טחב".
הסוג טחובית הוא אחד הגדולים בין טחבי העלים והטקסונומיה שלו מסובכת ביותר. לא ייפלא, אם כן, שברשימות מובילות הוא מונה 235 מינים מוסכמים וברשימות אחרות מגיע מספר המינים לכדי 800. בישראל הוא הסוג עתיר המינים ביותר ומונה 19 מינים מקומיים.

כתב: דרור מלמד