להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"
סקלרופודיום פּוֹשֵׁט הוא טחב-עלים פלאורוקרפי (pleurocarpous, טחב זוחל שבו מתפתחים המנבגים על ענף צדדי של הגמטופיט ולא בראש הגבעול), המשתייך למשפחת Brachytheciaceae, גבעוליו שרועים-זוחלים, יוצר שטיחים דלילים עד צפופים. הגמטופיט קטן עד בינוני בגודלו, ירוק-צהבהב עד ירוק-חום. הענפים ערוכים באופן בלתי-סדיר על הגבעול, זקופים, לעתים מתקשתים מעט בהתייבשם, אך פחות מאשר בסקלרופודיום טורט, מין דומה מאוד, הגדל לעתים בסמיכות. העלים ערוכים בצפיפות לאורך הגבעול והענפים, רעופים בצמידות זה על גבי חברו, משווים לענפים מראה גלילי, אך לא נפוח כבסקלרופודיום טורט. קצות העלים המחודדים פונים ממרכז הענף החוצה ולפיכך לענפים מראה מעט "פרוע", העשוי להוות סימן שדה ראשוני, אך לא חד-משמעי, לזיהוי המין, משום שבסקלרופודיום טורט הענף נראה נפוח ו"חלק". הבדל דק נוסף בין המינים, שאינו סימן מגדיר, הוא שבסקלרופודיום פושט הענפים בדרך-כלל הולכים ונעשים עבים כלפי קצותיהם, בעוד שבסקלרופודיום טורט הם רחבים יותר בבסיסם. הטרפים ביצניים-מוארכים, יש ורוחבם מגיע לכדי מחצית אורכם, קעורים מעט, לעתים משוננים בעדינות בקצותיהם, קצותיהם מצטררים לחוד ארוך למדי. זהו סימן מבדיל בין סקלרופודיום פושט לסקלרופודיום טורט, שבו העלים מסתיימים בקצה מחודד, שאינו צר וארוך. במיני טחבים רבים, בכללם בסוג סקלרופודיום, השונות בין העלים והבדלים צורניים בין עלי הגבעול ועלי הענפים, מקשים על הגדרה ברורה ויש להתבונן במיקרוסקופ במספר עלים שנלקחו מאזורים שונים בצמח, על מנת לאשש בביטחון את ההגדרה. עורק האמצע מגיע עד לרבע העליון של הטרף, לעתים הוא קצר יותר ומזלגי, בהגדלה ניתן לראות כי לעתים הוא מסתיים בבליטה זעירה בגב הטרף. אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים, באופן מעין "דו-ביתי" (dioicous), אולם בישראל מנבגים נצפים אך לעתים נדירות מאוד. המנבגים סטגוקרפיים (stegocarpous, מיוונית: stego - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), עשויים קופסית (capsule) גלילית-מוארכת, בלתי-סימטרית, זקופה, או נוטה מעט מטה, נפתחת במכסה (operculum) חרוטי וכך מתאפשר שחרור הנבגים. פי-המנבג (peristome) כפול-טבעות שיניים (diplolepidous) - בטבעת החיצונית (exostome) ערוכות 16 שיניים והטבעת הפנימית (endostome) בת 16 מקטעים ריסניים, דמויי-שיניים. הקופסית נישאת על זיף (seta) מחוספס.
סקלרופודיום פּוֹשֵׁט הוא טחב-עלים פלאורוקרפי (pleurocarpous, טחב זוחל שבו מתפתחים המנבגים על ענף צדדי של הגמטופיט ולא בראש הגבעול), המשתייך למשפחת Brachytheciaceae, גבעוליו שרועים-זוחלים, יוצר שטיחים דלילים עד צפופים. הגמטופיט קטן עד בינוני בגודלו, ירוק-צהבהב עד ירוק-חום. הענפים ערוכים באופן בלתי-סדיר על הגבעול, זקופים, לעתים מתקשתים מעט בהתייבשם, אך פחות מאשר בסקלרופודיום טורט, מין דומה מאוד, הגדל לעתים בסמיכות. העלים ערוכים בצפיפות לאורך הגבעול והענפים, רעופים בצמידות זה על גבי חברו, משווים לענפים מראה גלילי, אך לא נפוח כבסקלרופודיום טורט. קצות העלים המחודדים פונים ממרכז הענף החוצה ולפיכך לענפים מראה מעט "פרוע", העשוי להוות סימן שדה ראשוני, אך לא חד-משמעי, לזיהוי המין, משום שבסקלרופודיום טורט הענף נראה נפוח ו"חלק". הבדל דק נוסף בין המינים, שאינו סימן מגדיר, הוא שבסקלרופודיום פושט הענפים בדרך-כלל הולכים ונעשים עבים כלפי קצותיהם, בעוד שבסקלרופודיום טורט הם רחבים יותר בבסיסם. הטרפים ביצניים-מוארכים, יש ורוחבם מגיע לכדי מחצית אורכם, קעורים מעט, לעתים משוננים בעדינות בקצותיהם, קצותיהם מצטררים לחוד ארוך למדי. זהו סימן מבדיל בין סקלרופודיום פושט לסקלרופודיום טורט, שבו העלים מסתיימים בקצה מחודד, שאינו צר וארוך. במיני טחבים רבים, בכללם בסוג סקלרופודיום, השונות בין העלים והבדלים צורניים בין עלי הגבעול ועלי הענפים, מקשים על הגדרה ברורה ויש להתבונן במיקרוסקופ במספר עלים שנלקחו מאזורים שונים בצמח, על מנת לאשש בביטחון את ההגדרה. עורק האמצע מגיע עד לרבע העליון של הטרף, לעתים הוא קצר יותר ומזלגי, בהגדלה ניתן לראות כי לעתים הוא מסתיים בבליטה זעירה בגב הטרף. אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים, באופן מעין "דו-ביתי" (dioicous), אולם בישראל מנבגים נצפים אך לעתים נדירות מאוד. המנבגים סטגוקרפיים (stegocarpous, מיוונית: stego - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), עשויים קופסית (capsule) גלילית-מוארכת, בלתי-סימטרית, זקופה, או נוטה מעט מטה, נפתחת במכסה (operculum) חרוטי וכך מתאפשר שחרור הנבגים. פי-המנבג (peristome) כפול-טבעות שיניים (diplolepidous) - בטבעת החיצונית (exostome) ערוכות 16 שיניים והטבעת הפנימית (endostome) בת 16 מקטעים ריסניים, דמויי-שיניים. הקופסית נישאת על זיף (seta) מחוספס.
סקלרופודיום פושט מצוי פה ושם בישראל. גדל על הקרקע, או על סלעים, באזורים ההרריים, בהרי יהודה ובצפון הארץ. תפוצתו העולמית מפוזרת ומשתרעת בטורקיה, אגן הים-התיכון, פה ושם באירופה ובצפון אמריקה.
סקלרופודיום פושט תואר בשנת 1950 על-ידי הביולוג האמריקני קוך (Leo Francis Koch 1916 -1982), אשר פוטר מעבודתו באוניברסיטת אילינוי, בתחילת שנות הששים של המאה הקודמת, בשל דעותיו המתירניות. למעשה תואר המין כמאה שנה קודם, בשנת 1851, כשייך לסוג Hypnum, על-ידי הבריולוג (חוקר הטחבים) הגרמני מולר, בוגר אוניברסיטת האלה (Halle), המכונה לפיכך בשם הקיצור Mull. Hal, להבדילו מבוטנאים אחרים בעלי שם דומה [Johann Karl (or Carl) August (Friedrich Wilhelm) Müller, 1818-1899].
שם הסוג, Scleropodium, מיוונית: skleros - "קשה", "אשון", podion - "רגל", לאמור: "רגל-קשיחה", מאזכר את זיף המנבג האשון באחדים מן המינים. שמו המדעי של המין, cespitans, מלטינית: caespes - "אדמת-עשב" (בהשאלה: "ציצה", משמש לתיאור צימוח בגושים, או משטחים דמויי דשא). שם המין העברי, וריאציה על השם המדעי, אינו רשמי.
בסוג סקלרופודיום יותר מ-15 מינים, בישראל נאספו 3 מינים.
כתב: דרור מלמד