אליסון זיפני

אליסון זיפני הוא עשב חד-שנתי צנוע, נטוי עד זקוף, גובהו 20-5 ס"מ, איבריו עטויים שני טיפוסי שערות: שערות כוכביות הדוקות ושערות ישרות, או דו-קרניות, ארוכות, גסות וקשיחות יותר, המקנות לו מראה מאפיר. הגבעולים מסתעפים מבסיס הצמח, לעתים גם בחלקיהם העליונים. העלים פשוטים, מסורגים, מצטררים כלפי בסיסם למעין פטוטרת. הטרפים דמויי-ביצה הפוכה, או דמויי-מרית, מסתיימים בקצה מתחדד, שוליהם תמימים. הפרחים קטנטנים, מקובצים באשכול צפוף, חסר חפים, בראשי הגבעולים. עלי-הגביע ביצניים, זקופים, נושרים עם הבשלת הפירות. עלי-הכותרת צהובים-חוורים, לעתים קצותיהם מפורצים. בפרח 6 אבקנים, בבסיס 2 האבקנים הקיצוניים מצויות בלוטות צוף. השחלה עילית, עשויה 2 עלי-שחלה, היוצרים 2 מגורות, בכל אחת 2 ביציות. מן השחלה עולה עמוד-עלי, המסתיים בצלקת כיפתית. הפרי תרמיל עגלגל, רקוע, דמוי-דיסקה, נפוח מעט במרכזו ושטוח בשוליו, עמוד-העלי ניכר בראשו, מכיל 4-2 זרעים ביצניים (על-פי רוב 2 זרעים בכל מגורה), אינו נפתח בהבשלה. לאחר ההאבקה, מתארך אשכול הפרחים והפירות המתפתחים מתרחקים זה מזה ומתפשקים. עם קמילת הצמח, נותרים לעתים-קרובות שרידי הפירות היבשים על הגבעולים לאורך זמן ונראים כחישוקים ציוריים, המקיפים קרום שקוף, הוא המחיצה שבין המגורות.
אליסון זיפני נבדל ממין קרוב ודומה מאוד, אליסון מצוי, בכך שהשערות המכסות את אברי הצמח הן משני סוגים, שערות כוכביות ושערות ישרות ארוכות, בעוד שאליסון מצוי מכוסה בשערות כוכביות בלבד. לפיכך, גם בשדה אפשר בדרך-כלל להבחין בין המינים: כאשר הפירות נראים שעירים, ככל הנראה מדובר באליסון זיפני וכאשר הם נראים לבידים, אך אין שערות בולטות מהם, הרי שלפנינו אליסון מצוי. עם זאת, לוידוא יש להתבונן בצמחים בהגדלה.
אליסון זיפני פורח בחורף ובתחילת האביב. בית גידולו בתות, שדות וערבות. הוא נפוץ מאוד בכל גלילות הארץ, למעט בדרום הנגב ובערבה. תפוצתו העולמית משתרעת בצפון אפריקה, אגן הים-התיכון וצפון-מזרח אסיה, משם חדר לצפון אמריקה.
אליסון זיפני תואר בשנת 1794 על-ידי צמד חוקרי הטבע, הבריטי בנקס (Sir Joseph Banks, 1743 -1820) והשוודי סולנדר (Daniel Charles Solander, 1733-1782), ששיתפו פעולה במסעו הראשון של הקפטיין ג'יימס קוק לגילוי יבשת אוסטרליה. בעבר נחשבו שני המינים הקרובים, אליסון זיפני ואליסון מצוי, המוסכמים כיום כמינים נפרדים ברוב הרשימות הטקסונומיות המובילות, כתתי-מינים של המין A. minus, וכך הובא בפלורה פלשתינה, תוך ציון שמו העברי של המין כ"אליסון מצוי" (כיום נחשב A. minus כשם נרדף ל-A. simplex, אליסון מצוי). במגדיר הצמחים של פינברון ודנין (1998) ההתייחסות לשני המינים היא כאל מינים נפרדים, אולם המין A. strigosum נקרא בשם "אליסון מצוי" ואילו המין A. simplex נקרא בשם "אליסון פשוט" (כתרגום ישיר לשם המדעי, מלטינית: simplex  - "פשוט"). בכרך המשלים למגדיר (דנין 1998), נזכר השם "אליסון זיפני" לראשונה, על-פי שמו המדעי של המין (מלטינית: strigosum - "זיפני").
שם הסוג, Alyssum, מיוונית: a - "מילת שלילה", lyssa - "זעם", "טירוף",  לאמור: "נוגד-טירוף", על שום שהפיקו ממנו תכשירים לטיפול בנשיכות כלבים שוטים, תוך חשש שטירופו של הכלב הנושך יעבור לאדם הנפגע. משום מה, שם הסוג לא עוברת, אלא נותר בתעתיק עברי שבו שינוי קל. השם העברי "אליסון" נזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שראה אור בשנת תרצ"א (1931). במילון "ילקוט הצמחים" של האקדמיה ללשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930), נקרא הסוג בשם "סלסלי-כסף", שם שאומץ מאוחר יותר למיני תרבות מהסוג מללנית. השם אָלִיסוֹן זִיפָנִי נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג אליסון יותר מ-200 מינים. בישראל נאספו 11 מינים, 3 מהם צמחי-חרמון רב-שנתיים.

כתב: דרור מלמד