זון משכר

הדפסה
  Lolium temulentum שם מדעי
דגניים
Poaceae
משפחה
חסר עלי כותרת מס' עלי כותרת
סרגלי צורת העלה
תמים שפת העלה
שדות וגינות בית גידול
עגול צורת הגבעול
חד-שנתי צורת חיים
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה

דווח לנו

זון  משכר
צילום: © יואב גרטמן   בית נטופה
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

זון משכר הוא דגני חד-שנתי, נטוי עד זקוף, גבוה מרוב שאר מיני הזון ועשוי להתנשא לגובה של עד יותר ממטר, ניכר בגרגיריו הבשלים התפוחים. מציצת שורשים עולים קנים יחידים, העשויים 5-3 פרקים. פי נדני העלים קירח. הלשונית שבין הנדן לטרף קרומית-ריסנית, קטומה. הטרפים סרגליים, צרים, מצטררים בקצותיהם, קירחים, גלולים בצעירותם ונפרשים עם הגדילה. התפרחות שיבולים אשונות, זקופות, בראש הקנים, אורכן 30-10 ס"מ. ציר התפרחת מעובה ומזוות, עליו ערוכות 25-3 שיבוליות דמויות-יתד, היושבות  לסירוגין על הציר, בשקעים שלאורכו, כך שכל שיבולית יוצאת בערך מעל לראשה של השיבולית שמתחתיה ופונה לכיוון הנגדי. כל שיבולית חפויה בגלומה יחידה (גלומה עליונה) בצדה הפונה לחוץ, שכן הגלומה התחתונה, הפונה כלפי הציר, התנוונה והיא חסרה בסוג זון, למעט בשיבולית הקיצונית, שלה 2 גלומות. הגלומות סרגליות, קהות, גלדניות, אשונות, קמורות מעט בגבן, אורכן עולה עד פי 1.5 על אורך הפרחים שבשיבולית והן נותרות יציבות על הציר לאחר ההבשלה ואינן נושרות. בשיבוליות 10-4 פרחים תלת-אבקניים פורים ופרח מנוון בקצה, הנושרים עם ההבשלה בזה אחר זה, לאורך ציר השיבולית. המוץ התחתון ביצני, גלדני, נפוח בבגרותו ורחב מן המוצים של כל שאר מיני הזון הגדלים בישראל, שהם בדרך-כלל איזמלניים-מוארכים וצרים. לעתים המוץ התחתון נושא מלען מחוספס, עדין וזקוף, היוצא מעט מתחת לקצהו, אורכו עד כפליים מאורך גוף המוץ. יש הרואים בשני המופעים, זה חסר המלענים וזה בעל המלענים, שני תתי-מינים נפרדים, אחרים רואים בהם זנים שונים ויש הכוללים אותם כמין אחד, ללא חלוקות משנה. המוץ העליון מקומט, חסר מלען, אורכו פחות או יותר כאורך גוף המוץ התחתון. הגרגיר הבשל מוארך מעט, מעט חשוף מן המוצים, אורכו אינו עולה על פעמיים-שלוש מרוחבו.
הגרגרים התפוחים של זון משכר דומים לזרעי תבואה וקשה לנפותם. תכונה זו נחשבת כהתאמה מוצלחת של הצמח להישרד כעשב רע בשדות תבואה. אכן, זון משכר היה נפוץ בשדות תבואה עד לשנים האחרונות, בהן ברירת הזרעים מודרנית ומאפשרת מיון קפדני יותר. בתרבויות מסויימות שמו העממי של זון משכר הוא "חיטה מדומה" (false wheat).
זון משכר פורח באביב. בית גידולו שדות תבואה, בכל הגלילות שבמרכזה ובצפונה של הארץ. בישראל מצויים שני המופעים, הממולען וחסר המלענים, לעתים באותם בתי גידול ואזורי תפוצה. תפוצתו העולמית של הצמח נרחבת ומשתרעת על פני כל היבשות.
זון משכר תואר בשנת 1753 ע"י חוקר הטבע לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778), מייסד תורת המיון המודרנית, על פיה כל אורגניזם מתואר באופן דו-שמי, הכולל את הסוג והמין.
שם הסוג המדעי, Lolium, הוא שם קדום לעשב דגני, המוזכר בכתביו של המשורר הרומי וירגיליוס (19-70 לפנה"ס), אותו אימץ לינאוס כשתיאר את הסוג לראשונה. על מקור השם נחלקו הבלשנים. יש המייחסים אותו למילה היוונית Lolion - "ערמומי", "רמאי", משום שזרעי הזון מתערבבים בזרעי חיטה ושעורה ואין החקלאי מבחין בהם וזורעם וקוצרם עם התבואה. לעומתם, יש הסוברים כי מקור השם ככל הנראה בשפות השמיות: "לא לחם" - שהשתבש ל"לא ליום", משום שדגן זה לא שימש למאכל, שכן אכילת זון משכר, הנגוע בפטריה Neotyphodium, עלולה לגרום להרעלה. הצמח והפטריה מקיימים סימביוזה: הפטריה, החודרת אל בין קליפת הגרגיר לשכבה החיצונית של האנדוספרם (aleurone layer), צורכת חומרי מזון מהצמח ובתמורה מייצרת אלקלואיד רעיל בשם "לולין" (Loline, בעבר נקרא "טמולין" - Temulin), שלו תכונות של קוטל-חרקים, המגן על הצמח מפני חרקים ומזיקים אחרים ורעיל גם לבקר וצאן. שרידי לולין בקמח שהופק מגרגרי חיטה שנתערבבו בהם גרגירי זון משכר, עלולים לגרום הרעלות קשות לבני אדם, הניזונים ממאפים המיוצרים מקמח זה. השם העברי, "זון", לציון הצמח המוכר לנו כיום כזון משכר, הובא לראשונה בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים"), "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917), שם נקרא המין "זון לבן". השם "זון" מקורו במשנה (ראה "הצמח במקורות") ומרמז על הסטיה מדרך הישר ("ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", במדבר ט"ו), משל היו אלו חיטים שסרחו. השם נשתמר בשפה הערבית (הראובני מציין כי שמו הערבי של הצמח הוא "זאוון אבייד").
שם המין (גם השם המדעי, temulentum, מלטינית: "משכר", "רעיל"), מאזכר את רעילות הגרגירים. השם המודרני, "זוּן מְשַׁכֵּר", נזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים ונכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג זון 11 מינים. בישראל נאספו 6 מינים, רובם נדירים, למעט זון אשון, הנפוץ ברחבי ישראל וזון רב-שנתי, המצוי בצפון הארץ.

כתב: דרור מלמד


מקורות מידע

הצמח במקורות

השם זון נזכר בכתבי חז"ל: החיטה והזונין אינם כלאיים זה בזה (כלאיים א, 1); ותורמין... חוץ מן הזונין על החיטים, שאינן אוכל (תרומות ב, 6); זונין מין חיטין הן, אלא שהפירות מזנין (ירושלמי).

נזכר גם בברית החדשה (מתי יג). ר' מאמרו של אפריים הראובני ב"תרביץ" שנה י, ספר ב. השם נשמר בפי ערביי הארץ עד היום.
כתב מייק לבנה

 
צימרים בצפון   גינון חסכוני בצמחי בר  

israelbiz- בניית אתרים