מרווה רחבת-גביע

מרוה רחבת-גביע היא צמח מרשים ביותר. הוא יוצר גושים צפופים ושרועים של 3 על 3 מ', ובהם מתרוממים מאות גבעולי-פריחה לגובה של 20 ס"מ. אולי מעיד הדבר על רביה וגטטיבית חזקה, או על פיזור זרעים למרחק קטן בלבד. העלים מחוספסים, מנוצים לאונות ביציות, ריחניים.
מרוה רחבת-גביע פורחת ביוני. הפרח יפה במיוחד, מוזר: הגביע בולט, גדול, סגול עז, דמוי משפך; ואילו הכותרת מצטנעת בתוכו, קטנה מהגביע, צבעה כחול שקט, והיא אופיינית לסוג (ר' להלן). בהתייבש הגביע דהים צבעיו, והוא נעשה יחידת-ההפצה של הזרעים.
זהו מין נדיר ביותר, ספק אם יש בארץ יותר מ-10 פרטים (בהנחה שכל גוש אינו אלא פרט אחד). רובם גדלים ברום-הביניים ("חגורת הצומח התיכונה") של החרמון, מיעוטם בהרי יהודה ובעבר הירדן המזרחי. פרטים רבים יותר גדלים במרומי דרום-סיני.

מרווה היא סוג גדול במשפחת השפתניים, טיפוסי למשפחה מבחינות רבות, וייחודי בצורת ההאבקה שלו, ביחסיו עם החרק המאביק, ובמבנה הפרח המותאם לכך. נוסף על הסימנים המשותפים לסוגים רבים במשפחת השפתניים (פרח דו-שפתני, 4 אבקנים, עלים נגדיים, גבעול מרובע, ריח חריף) – מתאפיין הסוג מרווה בפרח ששניים מאבקניו התנוונו, והוא נותר עם שני אבקנים בלבד. האבקנים גדולים, כל אבקן מחולק לשתי זרועות: התחתונה אינה נושאת אבקה, אלא משמשת מִדְרָך לחרק במנגנון ההאבקה: בדרכו אל הצוף שבפרח נאלץ החרק לדרוך על הזרוע התחתונה, וזו מפעילה כמנוף את הזרוע העליונה, כך שזו מתכופפת וזורה באופן פעיל אבקה על גבו של החרק. בפרח מבוגר יותר יוצאת הצלקת לעמדה שהיא גורפת את האבקה מגבו של החרק. כך נמנעת במידה רבה האבקה עצמית: ביומיים הראשונים של הפריחה, כאשר האבקנים מפזרים את אבקתם, אין הצלקת של אותו פרח בשלה עדיין לקבל אבקה. מנגנון כזה מקובל במינים רבים של צמחים, וחובבי לטינית קוראים לו פרוטאנדריה, היינו הקדמת השלב הזכרי. המאביק הטיפוסי הוא דבורים גדולות ובינוניות.
השפה התחתונה של הכותרת מפושקת, מחולקת ל-3 אונות, האמצעית רחבה מהצדדיות. עמוד העלי מפוצל בקצהו כלשונו של נחש. הזרעים (הפרודות) מפרישים ריר בהירטבם.
בסוג 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ימתיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי.
יש דורשים את שמו מרווה – מוריה, מתוך השערה כי תפרחתה של המרווה (אולי המין מרוות ירושלים) שימשה השראה ודגם לעיצוב מנורת בית-המקדש. השערה זו פותחה ביסודיות בידי הבוטנאים הישראלים אפרים וחנה הראובני ובנם נוגה. אומרים כי השם המדעי של הסוג משמעו להיות בריא, ומקורו בסגולות-הריפוי המיוחסות למיני מרווה, במיוחד למרווה המשולשת. דעה אחרת, סבירה יותר, היא שמשמעו להושיע. בערבית נקראת המרווה המשולשת על שם מריה אמו של ישו, בזכות סגולותיה הרפואיות.

כתב מייק לבנה