קורטם דק הוא קוץ חד-שנתי קיצי שכיח מאוד ברוב אזורי הארץ. מצמיח בחורף שושנת עלים ירוקים אזמלים, תמימים, בלתי קוצניים, שאורכם 10–20 ס"מ. באביב עולה מבין העלים גבעול בגובה של עד 80 ס"מ. לאורכו מתפתחים עלים מפורצים יותר ויותר, עד שאונותיהם כשיניים ארוכות, אורכן עולה על מחצית רוחבו של העלה. הם קוצניים דקים, אך דוקרניים מאוד. דקירתם כה מכאיבה, עד כי עולה חשד שמא אין הכאב תוצאה של פגיעה מכאנית בלבד, אלא אולי מוחדר לפצע חומר כלשהו. משפוצעים עלה או גבעול – נוטף ממנו מוהל אדום, בדומה לקורטם מכחיל. העלים נושאים שערות בלוטיות קצרצרות, המדיפות ריח אופייני חזק, המגן על הצמח (נוסף על קוצניותו) בפני רעייה, וכך הוא משגשג בשטחים שמתחריו מדוכאים בהם בפי הצאן והבקר.
קורטם דק פורח בעונה שכל הסביבה כבר קמלה – ביוני וביולי. פריחה כלשהי מתחילה כבר במאי ונמשכת עד ספטמבר. פריחתו שופעת, אך אינה מתבלטת לעינינו בנוף – גונה כחול–סגול עכור וחיוור – אך פרפרים ודבורים חוגגים על הפרחים, לוגמים צוף ומאביקים כל אחד מהפרחים שבקרקפת. כל הפרחים צינוריים, וכולם דו-מיניים. לקרקפת הפרחים מעטפת כפולה: הפנימית עם קשקשים קרומיים רבים, רעופים, ובראש כל אחד מהם קוץ; החיצונית עשויה חפים הדומים לעלי הגבעול, עם שיניים קוצניות, וביניהם קורים דקיקים כקורי עכביש. אפשר לעשות מהם עזר לזכרון: צמח עם קורים ומוהל אדום כדם – קור-דם (קורטם).
קורטם דק שכיח מאוד ותפוצתו רחבה. הוא גדל במגוון בתי-גידול: ערוצי-נחלים במדבר, שדות-בוּר הסובלים מרעיית-יתר, שדות חיטה ושעורה כעשב-רע, שדות נטושים, שטחים מופרעים בידי אדם ומקנה, צידי דרכים ומעזבות. בשדות החיטה הוא מוכיח עצמו כמותאם למקצב-העיבוד: מצטנע בעונת גידול החיטה, ומרים ראש ופורח אחרי שהחיטה נקצרה. הוא נפוץ בכל אזורי צפון הארץ ומרכזה, חודר אף למדבר. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שלמזרחו של הים התיכון.
בסוג 13 מינים (לדעת אחרים – 25 מינים), מהם 4 מינים גדלים בר בארץ, כולם קוצים חד-שנתיים, ומין אחד מגדלים בחקלאות בארץ. השם העברי של הסוג משקף מיזוג של צלצול השם המדעי Carthamus יחד עם דמיון לאחד השמות הערביים (הוא נקרא בערבית בשם קוץ, אך גם בשם קירטים), ואולי נשתמר בשם הערבי אף הד לשמו העברי הקדום, כי בתלמוד הבבלי (פסחים מ"ב) נזכר צמח בשם קרטמא. יתכן שהשם נובע מן המנהג לקטום את הקרקפות להפקת צבע לצביעת אריגים.
המין התרבותי קורטם הצַבָּעִים (Carthamus tinctoria) שימש, כפי שמורה שמו, להפקת צבע. כיום מגדלים אותו בחקלאות להפקת שמן מן הזרעים, הדומים במראם ובטעמם לזרעי חמניות, וידועים בחקלאות בארץ בשם חָרִיעַ. צבע פרחיו כתום עז, קוצניותו מתונה. פרחי הקורטם דקים ודומים לחוטים, והם אף צובעים את האורז בצהוב, לכן מוכרים אותם בשווקים כתחליך לזעפרן (כרכום) היקר. בשנת 1975 הופק בארץ שמן חריע בכמות של 438 טון, ב-1984 – רק 259 טון. היבול העולמי בשנת 2005 היה 276,000 טון, אך בארץ חדלו כנראה לגדלו.
כתב מייק לבנה