צפלוזיאלה סלעית

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

לטחבי כבד שתי צורות עיקריות של גמטופיטים. ניתן לחלק אותם לסוגים שלהם יצע שטוח (thalloid), חסר גבעולים, דמוי עלים קשקשיים, רעופים ולסוגים שלהם יצע עלוותי (leafy), המזכיר לעתים את טחבי העלים, אלא שהעלים בטחבי הכבד ערוכים בדרך-כלל בזוגות נגדיים או דורים בני-3 עלים לאורך הגבעול, בעוד שבטחבי העלים ערוכים העלים באופן ספיראלי, כסליל, לאורך הגבעול. בישראל סוגי טחבי הכבד העלוותיים מועטים ובמהלך השנים נאספו נציגים מ-6 סוגים בלבד, מהם 2 סוגים נאספו רק פעם אחת ויחידה ויתכן והם אפיזודיים.
צפלוזיאלה סלעית היא טחב כבד עלוותי, ממשפחת ה-Cephaloziellaceae. זהו טחב זעיר, מיקרוסקופי, צבעו ירוק-צהבהב, משחיר עם התייבשותו, גבעוליו שרועים, מסועפים באופן בלתי סדיר, אורכם 10-5 מ"מ ורוחבם כרבע מילימטר. העלים מסורגים, יושבים על הגבעול אלכסונית, מרוחקים זה מזה, מחולקים עד למחצית אורכם לשתי אונות משולשות, חדות קודקודים, שוליהם תמימים. מתחת לכל עלה מצוי תת-עלה (underleaf) נימי, הניתן להבחנה בהגדלות מיקרוסקופיות גבוהות, שהינו, למעשה, עלה שעבר שינוי צורני (מודיפיקציה). כסות איברי הצמח החיצונית (קוטיקולה, cuticle) חלקה.
אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על אותו פרט בצברים זכריים ונקביים נפרדים (מערך מעין "חד-ביתי", שבו  אברי המין הזכריים והנקביים מרוחקים זה מזה  נקרא autoicous). האנתרידיה ערוכים על ענפונים צדדיים זעירים, עטופים בחפיות רעופות. הארכגוניה נתונות בעטיף (perianth) תלום, חרוק בראשו, יושב בחיק 3-2 זוגות חפים דו-אונתיים, דומים לעלים, אך גדולים מהם. בבסיסם חפית  (bracteole), אף היא עשויה שתי אונות מחודדות. המנבג קצר חיים וקשה מאוד לאתרו. קופסית המנבג ביצנית, מתפתחת בתוך העטיף לאחר ההפריה וקורסת בבשלותה. הנבגים מופצים בעזרת אלטרות ("מתזים"), העשויות שתי רצועות סליליות, המתכווצות כתוצאה מחדירת מים לאחר פתיחת המנבג ומתרפות ביובש בבת-אחת, תוך שהן מתיזות את הנבגים בכוח אל מחוץ למנבג. לצפלוזיאלה גם דרך רביה אל-מינית, בעזרת ניצני רביה (Gemmae), מיקרוסקופיים, עשויים מזוג תאים, המתפתחים מתאי העלים, ערוכים בקצות הגבעולים, או בשולי העלים, נושרים ונצמדים אל המצע ומהם מתפתח גמטופיט עצמאי.
צפלוזיאלה סלעית נפוצה בישראל, ברוב הגלילות שממערב לבקע הסורי-אפריקני, ממרכז הארץ לצפונה, אולם מפאת גודלה הזעיר קשה לאתרה. בדרך כלל נתקלים בצפלוזיאלה כאשר בוחנים איסופים של טחבים אחרים במיקרוסקופ, שכן היא גדלה באופן פזור בין טחבי כבד וטחבי עלים אחרים על קרקעות שונות. מבין המינים האירופאיים, צפלוזיאלה סלעית היא היחידה המבכרת סלעי גיר כמצע לגידול (מכאן שמו העברי של המין, שאינו רשמי). אכן, כאשר היא יוצרת מושבה על סלע, ניתן להבחין גם בעזרת זכוכית מגדלת בשטיחים שיוצרים גבעוליה הנימיים ובעטיף הצהבהב הבולט לעין, אך ללא מיקרוסקופ לא ניתן להבחין בפרטים. מאחר שצפלוזיאלה סלעית היא המין היחיד בסוג הגדל בישראל - די בזיהויה באופן כללי בשדה, בעיקר כאשר המושבה על סלע גירני-סידני, כדי לדעת אל נכון כי מדובר במין זה. תפוצתו העולמית של המין משתרעת בדרום-מזרח אסיה, באגן הים התיכון ובאירופה.
הסוג צפלוזיאלה תואר בשנת 1893 על-ידי חוקר טחבי הכבד האוסטרי שיפנר (Victor Félix Schiffner, 1862-1944), על-פי תיאור מוקדם יותר של הבריולוג (חוקר הטחבים) הבריטי ספרוס (Richard Spruce, 1817-1893), אשר התייחס למיני הטחב כשייכים לתת-סוג של סוג גדול מעט יותר, Cephalozia. שם הסוג, Cephaloziella, הקטנה של  Cephalozia, מיוונית: kephale - "ראש",  ozos - "ניצן", לאמור: "ראש-ניצן", מאזכר את העטיף והחפיות, הנראים כניצנים בראשי הגבעולים. המין צפלוזיאלה סלעית תואר בשנת 1905 על-ידי שיפנר, שקרא אותו לכבודו של הבריולוג האוסטרי באומגרטנר (Julius Baumgartner, 1870-1955).
בסוג צפלוזיאלה 85 מינים מוסכמים שקשה מאוד להבדיל ביניהם ודרושה מומחיות שהיא נחלתם של מעטים, צפלוזיאלה סלעית הוא המין היחיד בסוג הגדל בישראל. 

כתב: דרור מלמד