שעורת התבור היא מהדגניים היוצרים שדות שיבולים המתנועעים ברוח באביב בשטחי בתה ויער פתוח ברוב חלקי הארץ. היא דגן חד-שנתי שמופיע באוכלוסות צפופות על שטחים נרחבים. היא נפוצה בחבל הימתיכוני, אך חודרת גם למדבר בו היא מופיעה בערוצי נחלים רחבים שמקבלים מי שטפונות.
שעורת התבור נובטת בסתיו, לאחר הגשמים ומתפתחת בחורף. בבסיס הטרף של כל עלה לשונית קצרה ושקופה ושתי אוזניות שקופות החובקות את הגבעול. לקראת האביב מתנשאות השיבולים על קנה בגובה כ 1 מ'. השיבולים ארוכות של כמה עשרות שיבוליות המסודרות משני צידי ציר השיבולת. בכל שיבולית שלושה פרחים, אך רק המרכזי בהם פורה. הוא נושא מלען ארוך ששפתו משוננת בשיניים קטנות. השיבוליות העליונות בשיבולת אינן פוריות. לאחר מילוי הגרגרים והבשלתם מתפרק ציר השיבולת והשיבוליות מתפזרות בקרבת צמח האם. לעתים הן מוסעות ברוח עד שהן נתקעות בסדק קרקע. הקצה החד של השיבולית והמלען הארוך והמשונן מסייעים להעמקת השיבוליות בקרקע. מיד לאח ההבשלה הזרעים רדומים ועליהם לעבור תקופה בטמפרטורה גבוהה על-מנת שיוכלו לנבוט.
ההנחה היא ששעורת התבור היא המקור לשעורה התרבותית אשר בויתה באזורנו בראשית החקלאות הקדומה. ההבדל החשוב בין שעורת הבר לשעורה בתרבותית הוא בכך שציר השיבולת בשעורה התרבותית איננו מתפרק והאיכר יכול לאסוף את היבול לאחר הבשלתו.
השעורה שימשה בעבר לקמח מאיכות פחותה מזה של החיטה ונקרא "לחם עניים". השימושים העיקריים של גידול השעורה כיום הם תעשיית הבירה מצד אחד וכמזון לבעלי-חיים מהצד השני.