התפרחת דמוית סוכך-פשוט שקרנותיו בלתי שוות, לעתים מתפצלות חלק מהקרניים ויוצרות תפרחת של סוכך תת-מורכב. בבסיס הסוכך 3-2 חפים דמויי עלים, אורכם אינו אחיד, הארוך שבהם ארוך או קצר מאורך התפרחת. השיבוליות בודדות בראשי ענפי הסוכך, ביצניות או ביצניות-מוארכות, צבען אפרפר-חלוד, מכאן שם המין (בהתאמה לשם המדעי שהיה מקובל עד לאחרונה, ferruginea, בלטינית: "חלוד". שם המין המדעי המקובל כיום, turkestanika, טורקיסטני, על שם האזור בו נאסף המין לראשונה). בכל שיבולית מספר רב של פרחים. הגלומות רעופות-חופפות בצפיפות כסליל, ביצניות-מחודדות, לאורכן קרין עדין, מכוסות בשערות אפורות קצרות, צפופות, המשוות להן מראה לבדני, לפחות בחלקן העליון. הפרחים תלת-אבקניים. עמוד העלי מעובה בבסיסו ונושר לאחר ההבשלה, מכאן שם הסוג העברי, הוא שעיר ונושא שתי צלקות. הפרי, אגוזית חד-זרעית עדשתית, חלקה או מנוקדת קלות.
עליעב חלוד פורח באביב ובקיץ. הוא גדל בפלגים זורמים ובקרקעות ביצתיות ודווח או נאסף מרוב גלילותיה של ישראל, אולם הוא נדיר וניתן למצאו בעיקר באזור עמק החולה ובקעת כנרות. תפוצתו העולמית משתרעת על פני המזרח-התיכון, אסיה, צפון-אפריקה ומערב אירופה.
שמו המדעי של הסוג, fimbristylis, מרמז על שעירות עמוד העלי בחלק מהמינים, כולל בעליעב חלוד (בלטינית: fimbri הוא "סיבי" ו-stylus הוא "עמוד העלי"). השם נטבע ע"י הבוטנאי הדני-נורווגי וואהל (Martin Henrichsen Vahl, 1749 -1804) שגם תיאר את המין עליעב חלוד בשם המדעי Fimbristylis ferruginea, אשר פורסם מעט לאחר מותו, בשנת 1805. למעשה תואר המין לראשונה בשנת 1753 ע"י אבי הטקסונומיה לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778), ששייכו לסוג אגמון (Scirpus ferrugineus). בחלק מרשימות הצמחים המובילות והמוסמכות שם המין המדעי של ואהל נדחה ונגנז ושם המין המקובל כיום הוא Fimbristylis turkestanika, שתואר בשנת 1924 ע"י הבוטנאי הרוסי פדטשנקו (Boris Alexjewitsch Fedtschenko, 1872 - 1974) , שהיה מנהל העשבייה בגן הבוטני של סנקט-פטרבורג. השם ferruginea עדיין מקובל ברשימות חשובות אחרות.
שם הסוג העברי, עליעב, נזכר לראשונה במילון לצמחי ארץ-ישראל (שמות המשפחות והסוגים) עברית-לטינית, שיצא לאור בהוצאת ועד הלשון העברית בשנת תש"ו (1946) והוא כאמור מתאר את צורת העלי, המעובה בבסיסו, במיני הסוג.
הסוג עליעב מונה יותר מ-300 מינים ברחבי העולם. בישראל נאספו שני מינים בלבד.
כתב דרור מלמד