ביקיית יזרעאל היא קטנית חד-שנתית חורפית נמוכה. אורך הגבעולים 20–80 ס"מ. העלים מנוצים לעלעלים צרים נגדיים, ציר העלה מסתיים בקנוקנת.
ביקיית יזרעאל פורחת בין מרס למאי. הפרחים ערוכים בודדים או בזוגות על עוקץ קצר, שאורכו 1 ס"מ. הפרח גדול, אורך הכותרת 2 ס"מ ומעלה, אורך הגביע 7 מ"מ ומעלה. צבע הכותרת סגול ארגמני עד ורוד עז. במרכז המפרש יש כתם בהיר בצורת שני פסי-אורך משני צידי העורק המרכזי. הגביע שעיר. התרמיל קירח.
ביקיית יזרעאל הוא צמח נדיר, אנדמי לארץ-ישראל, נתון בסכנה חמורה של הכחדה מוחלטת. הוא גדל בקרקעות כבדות ולחות בצפון הארץ. תואר לראשונה במאה העשרים בידי אוטו וארבורג ואלכסנדר אייג.
על הסוג ביקיה
פרח פרפרני טיפוסי, ועלה מנוצה ובקצהו קנוקנת – הרי זו לרוב בקיה (או לפעמים גם אפון או טופח או עדשה). ליתר בטחון נבדוק תכונות נוספות, המבדילות בקיה מסוגים דומים: לעלה הבקיה יש בבסיסו זוג עלי-לוואי, קטנים מן העלעלים. במינים רבים יש צופנים על עלי-הלואי או על עלי הגביע. משערים שהצוף המופרש מהם, המושך נמלים, מסייע בכך שהנמלים מגינות על הצמח בפני זחלי פרפרים העלולים לאוכלו. הפרי סרגלי, אורכו לפחות כפול מרוחבו. עמוד העלי כפוף וראשו שעיר. זה סוג נפוץ, עם 150 מינים בעולם, 24 מינים בארץ. שמו נזכר כבר בתלמוד הירושלמי ובתוספתא, והוא דומה לשם המדעי. הניקוד של האות הראשונה נקבע בחיריק, בעקבות השם המדעי, אך בקהל החקלאים מקובל לבטאו בפתח. מינים אחדים תורבתו, בראשם הפול, שהוא מין בסוג בקיה, וכן הכרשינה, ומינים אחדים משמשים כמספוא מזין לבהמות. הפריחה חלה באביב. בסיס הגביע מעוגל או מגובנן, ונאגר בו צוף. בפרח 10 אבקנים, זיריהם של 9 מהם מאוחים לצינור ששפתו העליונה מלוכסנת. ההאבקה היא מטיפוס "משחת השיניים": כל נגיעה של חרק בפרח גורמת לגושיש אבקה לצאת מבעד לסדק בראש הסירה (עלי הכותרת הפנימיים) ולדבוק בבטן החרק, ובביקור הבא יצא שוב גושיש נוסף. האבקנים מבשילים לפני העלי, מה שמגדיל את הסיכוי להאבקה הדדית, אך יש גם עונת חפיפה, ואז שכיחה האבקה עצמית. עמוד העלי שעיר. הפרי תרמיל מוארך ופחוס. קשוותיו מסתלסלות בהתייבשן ונפתחות ב"פיצוץ", הזורה את הזרעים למרחק קטן. מספר הכרומוזומים 10, 12 או 14 או מכפלה של אלה. במינים רבים מופיעים בצמח שני מיני פירות: פרי רגיל הנישא בראשי ענפים, ופרי אחר המבשיל מתחת לפני הקרקע. בכל חלקי הצמח, ובעיקר בזרעים, יש לעתים רעלים הפוגעים בחרקים, אך אינם גורמים נזק ליונקים, לאדם ולבהמתו. תפוצתו העולמית של הסוג מרוכזת בעיקר סביב הים התיכון, במזרח התיכון ובדרום אירופה.
כתב מייק לבנה