מחיקי העלים יוצאים עוקצי תפרחות נימיים, נטויים אלכסונית, ארוכים מן העלה שבבסיסם, מסתיימים בעוקץ-פרח הקצר מן הגביע, עליו נישא על-פי רוב פרח יחיד, לעתים נושא 2 פרחים. הגביע פעמוני, שיניו שוות, משולשות-איזמלניות, אורכן כאורך צינור הגביע. עלי הכותרת ארוכים כפליים מהגביע, צבעם ורוד כהה ייחודי. המפרש מעורק ארגמנית, ארוך וכהה יותר מהסירה ומהמשוטים, אשר צבעם נוטה לעתים לסגול-בהיר. התרמיל קירח, לעתים מכוסה בבלוטות הנראות בהגדלה. הוא סרגלי-מוארך, כמעט פחוס מצדדיו, על פניו רשת עורקים עדינה, אורכו 4-2.5 ס"מ, בקצהו מקור קצר, המסתיים בעמוד-עלי קצרצר. הוא מכיל 7-6 זרעים כדוריים, ירוקים, מגובששים.
טופח קסיוס קרוב לטופח ירושלים ויש הרואים בשני מינים אלה תתי-מין של טופח חד-שנתי, אולם קל להבדיל בין טופח ירושלים לטופח קסיוס, שכן צבע הפרחים ומספר הפרחים בתפרחת שונה מהותית בשני המינים.
טופח קסיוס פורח באביב. הוא נדיר מאוד בישראל, ונחשב צמח אדום, הנמצא בסכנת הכחדה בארץ. הוא גדל בשדות ובקרקעות מוצפות בחורף, בצפון הארץ - בעמק יזרעאל, עמק עכו, בגליל ובגולן. תפוצתו העולמית מוגבלת למזרח התיכון.
טופח קסיוס תואר לראשונה בשנת 1849, על-ידי חוקר הטבע השוויצרי בואסייה (Pierre Edmond Boissier, 1810-1885), הידוע בתרומתו העצומה לחקר צמחי המזרח התיכון. בשנת 1846 ערך מסע גדול במזרח התיכון ותיאר את ממצאיו בספרו החשוב, בן חמשת הכרכים, Flora Orientalis ("הצומח של המזרח") ובו תיאר כ-12 אלף צמחים, כמחציתם חדשים למדע באותה עת.
שם הסוג המדעי Lathyrus, משמעו "אפונה" ביוונית עתיקה. שם המין, cassius, על שם הר קסיוס בסוריה, הקרוי כיום ג'בל אל אקרא. בואסייה השתמש בשם זה לקריאת שלושה מינים שאסף לראשונה בסוריה: ציטיזוס קסיוס (Cytisus cassius, המין והסוג אינם גדלים בישראל) נורית קסיוס (Ranunculus cassius, שמעמדה כמין עצמאי אינו ברור כיום) וטופח קסיוס.
השם העברי "טופח" נזכר במשנה (ראו "הצמח במקורות" משמאל) ונכנס לשימוש לראשונה כשמו של הסוג המוכר לנו כיום במילון "ילקוט הצמחים" של האקדמיה ללשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930). השם טֹפַח קַסְיוּס נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג טופח כ-160 מינים. בישראל נאספו 24 מינים, רובם נדירים, מהם 7 הינם צמחים אדומים בסכנת הכחדה ורק 7 מינים מצויים או נפוצים.
כתב: דרור מלמד
על הסוג טופח
בסוג טופח כ–160 מינים, בארץ 24, כולם פרט לשניים הם חד-שנתיים, גבוהים ויפים. טופח הוא סוג מגוון, שמיניו שונים זה מזה בגורמים רבים, עד שכל הכללה לגבי תכונות הסוג יש לה חריגים, והספרים כותבים אותה בתוספת "לרוב". ובכל זאת אפשר להבחין מיד שמין בלתי-מוכר הוא כנראה טופח: העלה מנוצה לרוב, מורכב מזוג אחד (לפעמים יותר) של עלעלים. בבסיסו זוג עלי-לואי גדולים, וציר העלה מתמשך בקצהו לקנוקנת. הגבעולים לרוב מכונפים או ממוקצעים. הפרח פרפרני טיפוסי, במינים רבים צבעו כתום–חום בהיר טיפוסי. הוא מפריש צוף ומדיף ריח, ומואבק על-ידי חרקים, בעיקר דבורים. את אבקתו הוא מעביר לחרק בשיטת "משחת-השיניים": 9 אבקנים מאוחים ואחד חופשי, כולם כלואים בתוך הסירה, ובה מצטברת האבקה הבשלה. האבקה מבשילה לפני שהצלקת בשלה לקלוט אבקה. משנעמד חרק על הפרח הוא לוחץ על המשוטים והסירה, ואז דוחף עמוד העלי מעט אבקה דרך סדק שבראש הסירה אל גחונו של החרק. בתוך הסירה נותרת די אבקה כדי להאביק גם את החרק הבא שיבקר בפרח. הפרי הוא תרמיל סרגלי פחוס, רחב בגבו הרבה יותר מאשר בגחונו, נפתח בשתי קשוות. הסוג טופח קרוב לסוגים בקיה ואפון. השם טופח הוא קדום, נזכר 7 פעמים בכתבי חז"ל. היו מכינים מזרעיו גריסים וכן היו אוכלים את זרעיו כשהם מבושלים, כמו עדשים, אך זה נחשב מזון לשעת הדחק. מיני טופח משמשים היום בארץ כגידול חקלאי נדיר לחציר, במעורב עם דגניים. בארצות אחרות הם נחשבים לצמחי מספוא ומרעה חשובים. המין טופח ריחני מקובל מאוד כצמח-נוי מטפס, נקרא גם "אפונה ריחנית".
מיני טופח משמשים למאכל אצל ערביי הארץ, טריים או מבושלים. ברפואה העממית הם נחשבים כתרופה לשלשול, לפצעים בעור הפנים וכממריץ יצירת חלב-אם.
כתב מייק לבנה