מלעניאל מצוי פורח באביב. בית גידולו ערבות ובתה בכל חלקי הארץ והוא נפוץ מאוד ושולט בשטחים נרחבים. למעשה, זהו אחד הצמחים הנפוצים ביותר בישראל. תפוצתו העולמית בארצות המזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה.
למלענים הארוכים תפקיד חשוב בהכוונת הזרעים אל הקרקע, שכן הם מסתלסלים, מתכווצים ונרפים, בהתאם לכמות הלחות שהם סופגים, והתנועה הסלילנית קודחת את הגרגיר באדמה. פני הגרגיר מכוסים בשערות הכפופות לאחור, המונעות את פליטתו מהקרקע. מנגנון זה גורם לכך שמלעניאל מצוי עלול להזיק לצאן הרועות ומלחכות אותו כאשר הגרגירים מבשילים, שכן הגרגירים חדים ודוקרניים והמלענים העדינים המסתלסלים עלולים להחדיר אותם לעיניים ולרקמות הרכות של בעלי החיים ולגרום לפציעות ולדלקות.
מלעניאל מצוי תואר בשנת 1794, ע"י הבוטנאי השוודי טונברג (Carl Peter Thunberg, 1743-1828), משליחיו של הטקסונום ליניאוס לאיסוף צמחים בדרום-אפריקה ויפן. שמו המדעי של הסוג, Stipa, מלטינית: "נעורת" - סיבי פשתן בלתי שזורים, מאזכר את מלעני התפרחות הנוצתיים-פלומתיים של אחדים ממיני הסוג. שמו המדעי של המין, capensis, שכן טונברג אסף את פרט הייחוס (type) בכף התקווה הטובה בדרום-אפריקה.
שם הסוג העברי, מלעניאל, נזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים. מעט לפני-כן, במילון "ילקוט הצמחים" של ועד הלשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930), נקרא הצמח בשם "שיבולת השטן". השם "מַלְעָנִיאֵל מָצוּי" נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג מלעניאל כ-390 מינים, 8 מהם נאספו בישראל, מחציתם נדירים ביותר. מלעניאל מצוי הוא המין המקומי היחיד שהינו חד-שנתי.
כתב: דרור מלמד
