צמח חד-שנתי, מסתעף מבסיסו לגבעולים אלכסוניים הפונים למעלה והחוצה. העלים אזמליים מוארכים, מרוכזים כולם בשושנת בבסיס הצמח. הם מזכירים עלים של שרך: גזורים עמוקות לאונות רבות, ואלה גזורות שוב לפעמים לאונות-משנה. טעמם מר, וזה טעם השם. כל חלקי הצמח נצמדים לבגדים, ואפשר לקשט בהם את החולצה ב"סימני דרגה" עשויים עלי מררית. הם עושים זאת באמצעות זיפים שראשם מתפצל לסעיפים הנוטים אחורה כעוגן. המררית היא יחידה כמעט במשפחתה הגדולה, המורכבים, הנדבקת כך לבעלי-חיים, ומלבדה נוהגת כך רק עוד התולענית. פורח במרס–אפריל. הפרחים לשוניים צהובים, עתים נוטים לכתום, לשונם משוננת מאוד בקצה. סדר הפריחה בקרקפת הוא מבחוץ פנימה, מה שמדמה את התפרחת עוד יותר לפרח בודד: הפרחים החיצוניים, שנפתחו כבר, מתחזים לעלי כותרת, ואילו הפרחים הפנימיים, הסגורים עדיין, מתחפשים לאבקנים. לזרעון ציצית ובה 8 או יותר זיפים מנוצים, בסיסיהם מאוחים לטבעת, והם עוזרים להפיץ את הזרעונים ברוח. צבע הזרעון הבשל חום. הוא חסר מקור, שטחו מקומט קימוט עדין. הזרעונים החיצוניים בקרקפת חסרי ציצית, כבדים, עטופים בחפי-מעטפת, נפוצים באמצעות היצמדות לפרוות בעלי חיים. המין קרוב למררית דמשקאית הנפוצה בנגב, מחליף אותה בחולות המדבר. תפוצתו העולמית משתרעת במדבריות צפון אפריקה ודרום-מערב אסיה. בסוג 40 מינים, בארץ 7.
כתב מייק לבנה