להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"
פאוצרוס הוא הסוג היחיד של טחבי קרן הגדל בישראל. טחבי קרן (באנגלית: Hornworts, בשמם הלטיני-מדעי: Anthocerotophyta) קיבלו את שמם בשל צורת המנבג, המזכירה קרן מוארכת. הגמטופיט הוא יצע הפלואידי, דומה במראהו לזה של טחבי הכבד. מרבית טחבי הקרן מתאפיינים בכך שתאי היצע שלהם מכילים כלורופלסט בודד, המאוחה לעתים עם אברונים נוספים ליצירת גלעינון (פירנואיד, pyrenoid), שתפקידו לסייע בקיבוע פחמן דו-חמצני מן האויר, ייעול תהליך ההטמעה הפוטוסינטטית ואגירת חומרי מזון. רבים ממיני טחבי הקרן חיים בסימביוזה עם כחוליות (ציאנובקטריה, בעיקר מיני נוסטוק), המסייעות בקיבוע חנקן. אלו מצויות בחללים ריריים שביצע הטחב ומקנות לו גוון מכחיל. המנבג (ספורופיט) מתפתח על ידי חלוקת תאי הבסיס, שלא כמו המנבגים בטחבי העלים וטחבי הכבד, המתארכים על ידי חלוקת תאים בקצה המנבג. בבשלותו נסדק המנבג לאורכו במעין קשוות ובמרכזו נותר עמודון דקיק (columella). הנבגים מופצים בעזרת מתזים רב-תאיים סליליים (אלו נקראים "מתזים-דמויים", pseudo-elaters, להבדילם מן המתזים, elaters, החד-תאיים של טחבי הכבד), המתפתלים ומתרפים ביובש ומתיזים את הנבגים אל מחוץ לקשוות המנבג.
פאוצרוס חלק הינו טחב קרן ממשפחת Anthocerotaceae (על פי הטקסונומיה העדכנית הועבר למשפחת Notothyladaceae), ניכר ביצע ירוק-כהה, אטום, חסר עורק-אמצע, חלק (מכאן שם המין. גם השם המדעי, laevis, מלטינית: "חלק", מבדילו מסוג אחר, שאינו גדל בישראל - Anthoceros, שבו היצע מקומט או גדילי). היצע מחולק באופן בלתי-סדיר לאונות, לעתים יוצר שושנות, שוליו תמימים, גלוניים. לעתים בתחתית היצע ישנן פה ושם פקעיות רב-עונתיות ((perennating tubers נישאות על גבעולונים, מהן מתחיל צימוח מריסטמטי בעונה הבאה. אברי המין, האנתרידים הזכריים והארכגוניה הנקביות, מצויים בדרך-כלל על אותו פרט, באופן מעין "חד-ביתי" (monoicous). פני השטח של הפרטים הזכריים זרועים גומות שבהן יושבים האנתרידים ואילו הארכגוניה, מהן יתפתחו המנבגים, נראות כבליטות קטנות על פני היצע של הפרטים הנקביים. המנבג ירקרק, דמוי-גבעול דק וארוך, אורכו 5-2 ס"מ, עולה ממעטפת (involucre), הנדמית כנדן גלילי קצר בבסיס המנבג. הנבגים גדולים למדי, צהובים.
בישראל נאספו שני מיני פאוצרוס, פאוצרוס חלק ופאוצרוס בולבוסי (P. bulbiculosus), הנבדל בכך שבמין זה הפקעיות הרב-עונתיות שבתחתית היצע מרובות, המנבגים עבים וקצרים יותר, הוא מעין "דו-ביתי" (dioicous) והאבחנה המבדלת היא פני השטח של הנבגים, אשר במיקרוסקופ אלקטרוני ניתן לראות כי הם חלקים, בעוד שנבגי פאוצרוס חלק הינם מגובששים-מיובלים. לאחרונה הופרד המין פאוצרוס בולבוסי לסוג חדש - פימטוצרוס (Phymatoceros), משום שנמצאו הבדלים מורפולוגיים נוספים בינו לבין פאוצרוס - שונות צורנית גבוהה בין הגמטופיט הזכרי לזה הנקבי, הימצאות אנתרידיום בודד בגומת האנתרידיה, לעומת 4-2 אנתרידים בכל גומה בפאוצרוס וצבע הנבגים הבשלים ההופך חום-אפרפר בפימטוצרוס, אך נשאר צהוב בפאוצרוס (1).
פאוצרוס חלק גדל במושבות צפופות, או בדגם מפוזר בינות למיני טחבים אחרים, על קרקעות חרסיתיות לחות והדוקות ועל פני סלעי גיר, אבן-חול ובזלת. הוא מצוי פה ושם בשרון, שומרון, עמק בית-שאן והגליל. תפוצתו העולמית קוסמופוליטית באזורים הטרופיים והממוזגים.
פאוצרוס חלק תואר בשנת 1951 על-ידי הבוטנאי הגרמני-אמריקני פרוסקאוור (Johannes Max Proskauer,1923-1970). למעשה, תואר המין לראשונה על-ידי הטקסונום השוודי לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778), ששייכו לסוג Anthoceros. שם הסוג, Phaeoceros, מיוונית: phaios - "כהה", "חום", keras - "קרן", לאמור: "קרן כהה", מאזכר את צבעו הכהה של המנבג הבוגר, שלאמיתו של דבר אינו כהה בדרך-כלל.
בסוג פאוצרוס כמעט 50 מינים. בישראל, כאמור, נאספו 2 מינים (שאחד מהם משוייך כיום לסוג פימטוצרוס).
כתב: דרור מלמד