טחובית קעורה

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

בשנים האחרונות נעשו שינויים בטקסונומיה של משפחת הטחוביתיים (Bryaceae) ומינים אחדים שהיו משוייכים לסוג טחובית (Bryum) משוייכים כיום על-ידי חלק מהחוקרים וברשימות הטקסונומיות המובילות לסוגים אחרים (וכן מינים אחדים שהיו משוייכים לסוגים אחרים, ללא נציגים בישראל, משוייכים כיום לסוג טחובית). המין טחובית קעורה משוייך כיום על-ידי חלק מן החוקרים לסוג נפרד - Imbribryum. כאן בחרנו להותירו בשיוך המקורי, בסוג טחובית.

טחובית קעורה היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב זקוף, שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), המשתייך למשפחת Bryaceae, יוצר גושים צפופים, המזכירים במבט ראשון מושבות של טחובית זקופה. הגמטופיט בינוני בגודלו, גובהו 3-1.5 ס"מ, ירוק חיוור, מאדים ולעתים הופך אדום כהה. הגבעולים אדומים. העלים צפופים, רעופים בטחב היבש ומשווים לגבעול מראה גלילי, נפרשים מעט בלחות. הטרפים קטנים, אורכם עד כ-1.5 מילימטר, אשונים, אדומים-כהים, או ירוקים, ביצניים-מוארכים, קעורים באופן ניכר (מכאן שם המין העברי, שאינו רשמי), קרין עובר לאורך מרכז הטרף, קצותיהם קהים, או שהם מסתיימים בחוד רחב. עורק האמצע אדמדם-חום, מתמשך אל מתחת לקצה הטרף. שולי העלים פרושים. בהגדלה מיקרוסקופית ניתן לראות כי תאי הטרף גדולים, מעויינים.
בישראל לא נצפו פרטים נושאי מנבגים. מפרטים הגדלים באירופה ניתן ללמוד כי אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים, באופן מעין "דו-ביתי" (dioicous). המנבג סטגוקרפי (stegocarpous, מיוונית: stego  - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתח במכסה וכך משתחררים הנבגים. זיף המנבג מאדים, עליו נישאת קופסית (capsule) אגסית, קצרה, נוטה מטה. מכסה המנבג (operculum) דמוי-חרוט כיפתי שבקצהו בליטה פטמתית. פי-המנבג (פריסטום) מפותח, עשוי 2 טבעות (exostome חיצוני ו-endostome פנימי) בנות 16 שיניים, כל אחת. שיני האנדוסתום ריסניות.
טחובית קעורה נדירה בישראל, גדלה על סלעים בקרבת מים, לעתים בתוך גוף המים ולעתים כשהיא חשופה לנתזי טיפות. נאספה בהרי יהודה (בצדי הדרך העולה לירושלים), בעין גדי, בעמק בית-שאן (במעיינות גן-השלושה, סחנה) ובגליל העליון. תפוצתה העולמית משתרעת בדרום-מזרח אסיה, אגן הים-התיכון, אירופה, צפון ומרכז אמריקה ואוסטרליה. קיים שוני בין מופעי המין ובתי הגידול שלו באירופה לאלו שבישראל.
מכיוון שטחובית קעורה גדלה בדרך-כלל במקומות הנותרים לחים לאורך כל השנה, ניתן למצאה מוריקה בכל עונות השנה, גם בקיץ, כאשר רוב מיני הטחבים יבשים.
המין טחובית קעורה תואר בשנת 1846 על-ידי צמד הבריולוגים (חוקרי הטחבים), הצרפתי שימפר (Wilhelm Philippe Schimper, 1808-1880) והגרמני  ברוך (Philipp Bruch, 1781-1847), בחיבורם המונומנטלי בן ששת הכרכים, "Bryologia Europaea", אותו ערכו יחד עם עמיתם, הבריולוג הגרמני גומבל (Wilhelm Theodor Gümbel, 1812-1858), בו תוארו כל מיני הטחבים הגדלים באירופה שהיו ידועים בזמנו. הם קראו את המין, muehlenbeckii, לכבודו של הרופא והבוטנאי האלזסי מולנבק (Heinrich Gustav Mühlenbeck, 1798-1845), איתם שיתף פעולה באיסוף מיני צמחים בהרי האלפים.
בהתבסס על מחקר פילוגנטי-מולקולרי, תיאר הבריולוג השוודי-אמריקני פדרסן (Niklas Pedersen, 1967), בשנת 2005, סוג חדש,  Imbribryum (מלטינית: imbrex - "רעף", bryon - "טחב", "אצה"), אליו הופרדו 8 מיני טחובית שלהם עלים רעופים וקעורים, בכללם טחובית קעורה. כאמור לעיל, כאן בחרנו להותיר את המין בשיוכו לסוג טחובית.

שמו העברי של הסוג, טחובית, נטבע ע"י חלוץ חקר הטחבים בישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979), עברות של השם המדעי Bryum, מיוונית: bryon - "טחב".
הסוג טחובית הוא אחד הגדולים בין טחבי העלים והטקסונומיה שלו מסובכת ביותר. לא ייפלא, אם כן, שברשימות מובילות הוא מונה 235 מינים מוסכמים וברשימות אחרות מגיע מספר המינים לכדי 800.  בישראל הוא הסוג עתיר המינים ביותר ומונה 19 מינים מקומיים, 2 מהם משוייכים כיום לסוג Imbribryum.

כתב: דרור מלמד