צלבית ריסנית היא צמח
עשבוני חד-שנתי, מחוספס, קירח, נטוי עד זקוף, גובהו 15-10 ס"מ. ולו שורש שיפודי עדין. לגבעולים ארבע צלעות, לעתים מסתעפים לענפים. העלים סרגלניים-מתחדדים, ערוכים ב
דורים של 4, קצותיהם כפופים מעט לאחור. התפרחות נישאות בראשי ה
גבעולים ובחיקי עלים. התפרחת
שיבולת ירוקה מוארכת, אורכה 4-2 ס"מ, שבה כל אחד מהפרחים מלווה ב-3
חפים איזמלניים קשיחים - חפה חיצוני גדול מעט מחבריו ושתי חפיות פנימיות קטנות יותר. קבוצות הפרחים וה
חפים מסודרות ב
שיבולת בזוגות, אלו מעל אלו, כך שכל זוג קבוצות ניצב לזוג שמתחתיו ובמבט-על נוצר מראה ארבעה-טורי, מעין צלב, לאורך ה
שיבולת - מכאן שם הסוג (גם השם המדעי - Crucianella, בלטינית: "צלב קטן").
החפים חופשיים, איזמלניים, חדים,
קרין לבנבן עובר לאורכם, שוליהם קרומיים ולאורכם ריסים או שיכים עדינים (מכאן שם המין. גם השם המדעי - ciliata – מלטינית: "ריסני"). מוכרים שני מופעים או זנים, המופיעים בדרך-כלל יחדיו: באחד החפים החיצוניים קירחים ובאחר שעירים, בשניהם שולי החפים ריסניים.
גביע הפרח חסר. ה
כותרת דמויית-מסמר, צהבהבה-כתמתמה, קצרה בהרבה מהחפה החיצוני, 4 אונותיה ביצניות ובראשן זיפים מקופלים, שאורכם כמחצית אורך
האונה, הנפרשים לעת ערב ושבים ומתקפלים בשעות הבוקר. בפרח 4
אבקנים, מעורים בצינור
הכותרת, ו
שחלה תחתית מגובששת, ממנה עולה
עמוד עלי, המסתיים בשתי שיניים, שבראשן
צלקות כדוריות. הפרי
הלקט בן 2
מגורות, פרודותיו מגובששות-משולחפות.
צלבית ריסנית פורחת באביב. היא נדירה בישראל וגדלה בקרקעות לס בהר הנגב. תפוצתה העולמית מצומצמת והיא מוגבלת לחצי האי-סיני.
צלבית ריסנית תוארה בשנת 1786 ע"י חוקר הטבע הידוע לאמארק (Jean-Baptiste Pierre Antoine de Monet, Chevalier de Lamarck, 1744-1829) , הזכור בעיקר בשל תיאוריית האבולוציה שלו, המבוססת על עקרון התורשה של תכונות נרכשות והקרויה "לאמארקיזם" על שמו.
השם העברי, צלבית, הובא לראשונה בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים") "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917). שם המין העברי צְלָבִית רִיסָנִית נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ-ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג צלבית כ-30 מינים, 7 מהם נאספו בישראל.
כתב: דרור מלמד
