מרווה מנוצה

מרווה מנוצה היא מין רב-שנתי טיפוסי של מרווה (ר' להלן), הנבדלת ממינים אחרים בעיקר בעליהָ, שהם גזורים–מנוצים לאונות.
מרווה מנוצה פורחת ממרס עד מאי. הפרח נישא על עוקץ ניכר. הכותרת גדולה, אורכה 30 מ"מ. צינור הכותרת משורטט מבחוץ בקוי-אורך סגולים. מבפנים הוא חסום בטבעת-שערות. הפרח ורוד בעיקרו, לעיתים חלקו לבן, או השפה העליונה סגולה בהירה, התחתונה כמעט לבנה. הגביע קצר, רחב, קטוע, חסר שפתיים ושיניים. הוא מכוסה שערות רגילות בינוניות ושערות בלוטיות קצרות. צבעו ירוק, עורקיו סגולים. לעיתים כולו סגול. יש הבדלים גדולים בצבעי הפרח בין פרט לפרט. עלי התפרחת (החפים) קצרים מהגביע, נשירים.
מרווה מנוצה גדלה בקרקעות כבדות ובשדות ברוב אזורי הארץ הימתיכוניים, ואף בצפון הנגב. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון.


מרווה היא סוג גדול במשפחת השפתניים, טיפוסי למשפחה מבחינות רבות, וייחודי בצורת ההאבקה שלו, ביחסיו עם החרק המאביק, ובמבנה הפרח המותאם לכך. נוסף על הסימנים המשותפים לסוגים רבים במשפחת השפתניים (פרח דו-שפתני, 4 אבקנים, עלים נגדיים, גבעול מרובע, ריח חריף) – מתאפיין הסוג מרווה בפרח ששניים מאבקניו התנוונו, והוא נותר עם שני אבקנים בלבד. האבקנים גדולים, כל אבקן מחולק לשתי זרועות: התחתונה אינה נושאת אבקה, אלא משמשת מִדְרָך לחרק במנגנון ההאבקה: בדרכו אל הצוף שבפרח נאלץ החרק לדרוך על הזרוע התחתונה, וזו מפעילה כמנוף את הזרוע העליונה, כך שזו מתכופפת וזורה באופן פעיל אבקה על גבו של החרק. בפרח מבוגר יותר יוצאת הצלקת לעמדה שהיא גורפת את האבקה מגבו של החרק. כך נמנעת במידה רבה האבקה עצמית: ביומיים הראשונים של הפריחה, כאשר האבקנים מפזרים את אבקתם, אין הצלקת של אותו פרח בשלה עדיין לקבל אבקה. מנגנון כזה מקובל במינים רבים של צמחים, וחובבי לטינית קוראים לו פרוטאנדריה, היינו הקדמת השלב הזכרי. המאביק הטיפוסי הוא דבורים גדולות ובינוניות.
השפה התחתונה של הכותרת מפושקת, מחולקת ל-3 אונות, האמצעית רחבה מהצדדיות. עמוד העלי מפוצל בקצהו כלשונו של נחש. הזרעים (הפרודות) מפרישים ריר בהירטבם.
בסוג 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ימתיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי.
יש דורשים את שמו מרווה – מוריה, מתוך השערה כי תפרחתה של המרווה (אולי המין מרוות ירושלים) שימשה השראה ודגם לעיצוב מנורת בית-המקדש. השערה זו פותחה ביסודיות בידי הבוטנאים הישראלים אפרים וחנה הראובני ובנם נוגה. אומרים כי השם המדעי של הסוג משמעו להיות בריא, ומקורו בסגולות-הריפוי המיוחסות למיני מרווה, במיוחד למרווה המשולשת. דעה אחרת, סבירה יותר, היא שמשמעו להושיע. בערבית נקראת המרווה המשולשת על שם מריה אמו של ישו, בזכות סגולותיה הרפואיות.

כתב מייק לבנה