הדפסה
פיגם מצוי

שטן, שדים, ג'ינים , עין הרע וצמחי סגולה.

אמוץ דפני וסאלח עקל חטיב   13/08/2012
כאשר מעיינים בגורמים הזדוניים העשויים לפגוע באדם נמצא בראש הרשימה את השטן בכבודו ובעצמו ואחריו השדים למיניהם. גורם נוסף חמקמק להפליא, שרב כוחו להזיק, הוא "עין הרע" המוטל על ידי בני אדם והעשוי לגרום צרות צרורות ומשונות. ומי שלא נתפס ברשתם של אלו עשוי להיתקל במזל רע.
צמחי השטן.
לפי הקוראן יוענשו הרשעים שבגיהינום באכילת זקום (زقوم). פריו של הזקום ידוע במרירותו הרבה ובקוראן מיוחס פרי זה לשטן ככתוב:"האם תקרובת זו טובה יותר או שמא טוב ממנה עץ הזקום? הועדנו אותו להיות מבחן לבני העוולה. זה העץ הצומח בקרקעית השאול. פקעיו כמוהם כראשי שטנים. אכול יאכלו ממנו וימלאו בו את כרסם, ואחר ימהלוהו במשקה של רותחין. אכן סופם שיחזרו אל השאול" (סורה 37 , פסוקים 62-68, תרגום אורי רובין).

מבין שמותיו הערביים של הדודא הרפואי מופיע השם "תּּוּפָּאחְ אֶלְ שַׁיאטִין (=תפוח השטן, تفاح الشياطين) שם זה נובע מרעילות הפירות העשויים לגרום לאוכליהם כאב ראש קשה וחזיונות תעתועים שונים ומשונים. שמות אחרים הנובעים מאותו מקור הם: תּוּפָּאחְ אַבּוּ מְגַןּּ (= תפוחי השגעון, تفاح أبو مجنّ) ; בֵּיצ'ְ אֶלְ-ג'ִין ( = אשכי השד, بيض الجن), ותּוּפָּאחְ אֶלְ מַג'ָאנִין (=תפוחי השד, تفاح المجانين), לשמות ה"שדיים" יש להוסיף אזהרה מעשית: "מי שיוציא שורש של דודא ישתגע כי יש בו ג'ין" (אחמד חאלד חלייחל, עכברה ,28.3.05)
מיהם השדים ומה מעלליהם?

השדים הם יצורים על אנושיים המופיעים בפולקלור של עמים ותרבויות רבות כשלוחי השטן או כדמויות עצמאיות. ביהדות קיימת קשת רחבה של דעות החל משלילת עצם קיומם ועד אמונה עזה בכוחותיהם המופלאים. השד באיסלם קרוי בשם "ג'ין". השדים נחונו בכנפיים, הם בעלי יכולת הִתְרַבּוּת כאדם ואף יכולים למות כמותו, כן הם יכולים להתחתן עם בני האדם וללדת ילדים. הג'ינים נחשבים כיצורים נבונים העשויים הן להיטיב והן להרע וכבעלי כוחות פלאיים. השטן בכבודו ובעצמו נחשב כאחד הג'ינים. הג'ינים יכולים לשנות את צורתם ולהופיע בדמות בעל חיים וביכולתם לבצע ניסים ובעיקר להרע. בפולקלור העממי הם נחשבים כגורמי מחלות, נזקים והסטה מדרך הישר. (2004:116 Newby, )
האמונה בשדים והפחד מנוכחותם ומעשיהם הנוראיים היא עתיקת יומין. בימי קדם ייחסו את גרימת המחלות, בין היתר, לפעולתם של השדים. מעיר על כך ראובן יזראל, בשנת תרס'ח, "ידוע כי בדורות הראשונים השתמשו הרבה בלחשים וקמעות לרפאות בהם כל נגע וכל מחלה, הנה לא נוכל ללעוג עליהם ולאמר כי הכל המה מעשי תעתועים לא לעזר ולא להועיל...גרשה חוכמת הרפואה ...את הלחשים והקמעות של הקדמונים... נראה כי האמינו הקדמונים...כי המחלות כולן מסובבות מן השדים, כי במקום שיש שדים יש קמעות לחשים והשבעות, ובאין שדים אין קמעות ואין לחשים ואין השבעות...נמצא כי המקרבין (=מָקְרוֹבִּים) והבקטערין (=הבקטריות) למיניהם המה השדים של הדורות הראשונים" ( נספח לספר טוביה עמ' י"ד). לעומת זאת מצאנו בספר "אור חיים " לר' חיים אבן עטר ( 1696 -1743) שאפילו השדים אינם יכולים לגרום למגפות אלא יד אלוהים היא: " כי לא מעשה כישוף ושדים המה אלא מעשה אלוהים, והוא אומרו מגפות בכינוי העושה אותם כי בראותך מכה נפלאה אשר אין יכולת לשד וכשוף לעשות" (פירוש לשמות פרשת וארא פרק ט').

צמחי רדופי רוחות ושדים
בארץ, כמו ברחבי העולם, מאמינים בני אדם שעצים מסוימים, במיוחד גדולים ומשוני צורה, הם רדופי שדים ורוחות רעות. לעתים הגבול בין עץ מקודש לבין עץ שהוא משכן השדים אינו ברור, לכן מוטב להיזהר בכבודם של עצים אלו מאחר ולא ברור איזו ישות שוכנת בהם, נשמת הצדיק או שד. בכל מקרה פחדו הבריות לעבור ליד עצים מקודשים ואם היו נאלצים לעשות זאת, היו עושים זאת בבהילות ותוך מלמול תפילה חטופה. כך יש מי שטוען: "בכל עץ גדול יש ג'ין", שצריך לומר ביסמילה ( بسم الله, בשם אללה) כאשר עוברים לידו".

בכפר שיבלי שלמרגלות התבור היה חרוב גדול, אנשים טענו שראו לידו ג'ינים לבושים בדמות איש זקן לבוש לבנים, ולכן פחדו לעבור תחת העץ. באמצע כפר טבאש (ליד טבעון) יש שיזף מצוי ענק שעד לפני כמה שנים נמנעו מלבנות בתים לידו, מאחר והיה ידוע כרדוף שדים. האיש שהעז לבנות בסמוך לעץ ירד מנכסיו. תאופיק כנעאן מעיר על עצים בארץ ישראל: "מעולם לא שמעתי שנתלו פיסות בד על עץ הנחשב כמקום משכן שדים... בעוד שכל (מין) עץ עשוי להתקדש על ידי וַלי (צדיק), נראה שהג'ינים מעדיפים עצים מסוימים כמו החרוב לכן הפלאח אינו קושר את חמורו לעץ חרוב לפני בקשת רשות מה"ג'ין". יש הסבורים שהשד יכול לעבור גם אל עץ יבש וכך שמענו ש"כדי שלא ישמע אותנו השד ויזים את דברינו, אנחנו נוקשים על העץ ומבקשים את סליחתו", וזה בעצם המקור למנהג להקיש על עץ כסגולה כנגד עין הרע. גם בארץ עדיין קיים מנהג לומר " ביסמללה אלרחמן אלרחים" بسم الله الرحمن الرحيم (בשם אללה הרחמן) בזמן הדלקת הפחמים בלילה, זו מעין השבעה להברחת השד כדי שלא ייצא מתוך האודים העשנים. למשפט הזה כוח מאגי ובו מתחילים כל תפילה והמאמינים פותחים בו לפני כל מעשה שהם רוצים שיצליח. אומרים אותו למשל לפני אוכל, כשמחפשים דבר שאבד, בעצם דרוש המשפט לקבלת עזרת האל. כאשר אומרים ביסמילה ומזכירים את שם אללה השדים בורחים.
כך מצאנו ידיעה בעיתונות "אימה בכפר -כנא: תושביו של הכפר בגליל משוכנעים ששד אימתני קבע את מושבו באחד העצים ומיידה לעברם אבנים. בתחילה סברו התושבים כי המדובר במעשה קונדס, אך בהמשך התגנב לליבותיהם החשד שמאחורי המעשה עומד שד. איש אמנם לא ראה אותו, אך זה לא הפריע להם להזמין למקום שיח' שעיסוקו גירוש שדים" ( איתמר ענברי, מעריב, 14.9.08). כמובן שזו עדות ממקור ראשון על האמונה בשדים הרווחת גם היום ועובדה שיש, גם בימינו, מי שמתמחה בגירושם ומדי פעם יש גם הנזקקים לשרותיו המועילים...

המיש עץ הקמעות
בספרות הערבית זכה המיש (דרומי)  להילת קדושה וכבוד הרבה מעבר לאלה בהם הוא זוכה בימינו אלה. מפורסמים במיוחד הם עצי המיש הגדלים בהר הבית בירושלים. לפי המאמינים, אין רוחות רעות מתקרבות אל עץ המיש ולכן בטוח לשבת תחתיו. מפיסות העץ מכינים קמעות המשמשים להבראת תינוקות, לריפוי סוסים ולהגנת הבית. לפי קרואפוט ובלדנספרגר Crowfoot and Baldensperger, 1932: 106)), ענפי המיש הנקטפים בבוקר הם העדיפים, אך טובים מהם (להכנת קמעות) אלו הנאספים בערב ה-27 לרמדאן, קרוב לשקיעה. לילה זה ידוע בשם "לַיְלַתְּ אֶלְ-קְַדְרְ" בו הורד הקוראן אל הנביא, אז השמיים פתוחים והמלאכים יורדים כדי לשמוע את בקשות המתפללים וכמו כן אז נמחקים גם החטאים. מוסיף זאב וילנאי, בסוגיה זו, בספרו "אגדות ארץ ישראל": "לפי דברי הערבים, נטועים עצי המיש בחצר המקדש עוד מימי שלמה המלך, ולפיכך רבה קדושתם. בייחוד רב פרסומם כסגולה בדוקה להרחקת רוחות רעות, שדים מזיקים ופגעי עין-הרע: כשהתחיל שלמה המלך להניח את יסודות בית-המקדש, היו הללו נחרבים ביד נעלמת. הדבר חזר פעמים אחדות ושלמה לא הבין את פשר הדבר. אחרי חקירה רבה נודע לו ש'עין הרע' ושאר מיני רוחות רעות מתנקמות בו. מה עשה? הביא עצי מיש ונטעם בחצר סביב, ומאז הקים את בנייניו באין מפריע ובלי כל תקלה".( שם עמ' 25). ומוסיף וילנאי "יש וערבי נודד בלילה בשביל נידח ומחמר בחמורו הנושא קמיע על צווארו, וענף מיש. פתאם נדמה לו שאיזה שד מתקרב אליו. מתוך פחד הוא קורא בלשונו "הוי שד מטומטם הוי שד מטומטם, האינך רואה את הקמיע וענף המיש" (יָא תֵּיסְ , יָא תֵּיסְ מִשְ שָאיִףְ אֶלְ-חַרָאזִי וּעוּד אֶלְ-ֵֵמֵיסְ , يا تيس يا تيس مش شايف الحرازي وعود الميس) .

הלבנה והחרוב משכן שדים
לפי עפר כהן הדרוזים בגולן מספרים: "עץ הלבנה (אֶלְעַבְּהַר= العبهر) משמש אכסניה לרוחות, שדים ויתר מזיקים שכוחם רע, הנחבאים תחת ענפיו השרועים על הקרקע. אוי לו לאדם שכרת ענפי לבנה והעיר את הכוחות הרעים מתרדמתם. הם יפקדוהו באחד הלילות, יצבטוהו ויציקו לו עד צאת נשמתו". יש הטוענים שהצלף הקוצני הוא "ביתו של השטן" ההצבעה על צמח זה משמעה " ך לגיהינום" , הסיבה היא "יש לו ריח לא טוב והוא קוצני" (רוקיה מאגיסת 11.7.12ת ג'ורדייח)
החרוב והתאנה נחשבים בכפר הערבי כמושכי רוחות רעות ושדים, מכאן הפתגם האומר "החרוב והתאנה הם מקום משכן השטן (ח'ַרּוּבְ וּתִין מַסְכִּן אֶלְׁשּׁיָאטִין, خروب وتين مسكن الشياطين ). יש הסבורים שהסיבה לכך הם פירותיהם השחורים. במרוקו מקובל שהלן תחת עצי חרוב עלול להיפגע ממחלה ולכן יש לערוך, קודם, לכן טקס מתאים, מבצעים כמה חתכים בקליפת העץ ואומרים "אני פוצע אותך לפני שאתה תפצע אותי" .
Westermark 1968:282)). בארץ פשוט מומלץ, ליתר בטחון, לא לישון תחת עץ חרוב, הפתגם הערבי מציין זאת באופן ברור: "השינה תחת החרוב אינה רצויה" (אֶלְנּוֹמִה תַּחְת אֶלְח'ַרוּבִּה ִמִשְ מַרְע'וּבִּה , النّومة تحت الخرّوبة مش مرغوبة).וההסבר "מתחת לחרוב שוכן מלאך שחור ולכן לא טוב לישון תחתיו, אסור לשיחם חרוב ליד הבית כי יש בו שדים" (פטמה נוּפל,21.11.11, כפר חילף)
באופן דומה כאשר רואים זיקית אומרים: " אני מקלל אותך לפני שאת מקללת אותי" ( בַּדְעִי עַלֵיכִּי קַבִּלְ מַא תִּדְעִי עַלָיִי,= بدعي عليكي قبل ما تدعي عليي). הפלחים מאמינים שהזיקית יכולה להזיק לבני אדם והיא משתמשת בעין הרע ויכולה להביא קללה עליהם.

מה זה "עין הרע"?
האמונה בעין הרע חוצה גבולות ותרבויות ועיקרה בכך שבני אדם עשויים במבטם ( הממשי או המושאל) לגרום רעה לאחרים כתוצאה מעצם היותם שונים מהאחרים (בעלי צבע שיער או עיניים ייחודי, בעלי מום או מראה מוזר) ו/או מתוך רשעות, צרות עין וקנאה. הגדיר זאת ר' רפאל אוחנה: " אמרו חכמי המחקר יש בני אדם המזיקין בהבטת עיניהם כמו האפעה ואמר חכם אחד העין תכנוס אל הגמל בקדרה והאדם אל הקבורה" (מראה הילדים עמ' ר"ט). ברחבי המזרח התיכון עזה האמונה בכוחה הרב של עין הרע כסיבה לגרימת אסונות , השבתת שמחות (לכן רבים הטקסים לגירוש עין הרע באירועים אלו למשל השום מעל כניסת הבית יגרש את השדים ואת עין הרע), גרימת מחלות, חוסר פוריות, חוסר מזל, פגיעה בעסקים בבני בית ובחיות המשק ושאר מרעין בישין. העין הרע מלווה את האדם בכל השלבים במחזור חייו מהלידה ועד הקבר. האמונה בכוחו של עין הרע מספקת הסבר להתרחשות אירועים ומשך הדורות נוצרו דרכים רבים למניעת עין הרע ולהסרת פגיעתה.

מה עושים נגד סוכני הרוע
במציאות רבת הגוונים קשה להצביע אם פגע כל שהוא הוא מעשי ידי השטן השדים או עין הרע. לכן לא מפליא הדבר שהאמצעים נגד שלוחי הרוע חופפים במידה רבה. בעוד ההבחנה בין שד (שהוא יצור אל אנושי) לבין עין הרע (המוטלת על ידי בן אנוש) היא חדה ביותר, הרי אופן גירושם, באמצעות צמחים הוא דומה.
קמעות
האמצעי העתיק והבדוק להרחיק את הג'ינים, השטן ועין הרע או לשלוט בהם הם קמעות הנישאים על האדם או המונחים בקרבתו.
מבין המרכיבים הבדוקים להרחקת השטן, השדים ועין הרע נמצאים גם צמחים שונים
כמו: מרוה משולשת, אזוב מצוי, פיגם מצוי, ודודא רפואי.
חלקים מהעץ המקודש, במיוחד פיסות מהגזע, נחשבים ביותר רבת להכנת קמעות רבות ערך הנושאות את כוחותיו של הצדיק לו מוקדש העץ. מנהג זה נפוץ כדי כך שליד קברו של יהודה בן רבי אלעאי במירון היה עץ חרוב שהתייבש כתוצאה מכך שפיסות מהגזע נלקחו ע"י המאמינים כקמעות, עצים מסוים כמו אלון ממרא, זכר עצים לברכה, והאלה האטלנטית של ר' חנינא בן דוסא (אשר ליד קדיתא במרומי הגליל) ידועים כמקור לקמעות.
יש והעלה עצמו משמש כקמע ואפילו כתרופה מספר ראבין על ביקור בחרוב של רשב"י בסוף המאה ה-19 "גם לקחנו מעלי החרוב אל אדמותינו כאשר יכולות שאת, כי נודע ומפורסם לסגולה נפלאה ויקרה לכל דבר ואף להחזיק בבית". נזכיר שקטיפת, ולו גם עלה אחד, למטרות שאינן בחזקת בקשת עזרה עשויות לגרור עונש כבד, כאשר הכוונה טובה זו ברכה.קמעות אלו משמשים הן לריפוי מצבים שונים כמו כאבי ראש, עצבנות, ראומטיזם ובעיקר נגד עין הרע. בטהרן שבפרס, נוהגים בעלי מכוניות, שעברו זה לא מכבר מהעיר אל הכפר, לתלות פיסות מענף העץ הקדוש בחלון הקדמי של המכוניות. בכפרים עצמם נוהגים ההורים לתלות פיסה מהעץ הקדוש על צווארי הילדים היפים וגם על הצאן כדי לשמור אותם מפני עין הרע.

נפלאות הפיגם.
נדמה שאין עוד צמח, ברחבי הים התיכון והמזרח התיכון, שמייחסים לו סגולות נגד עין הרע ופגיעתם הרעה של השדים, הכישופים ועין הרע כמו הפיגם המצוי (San Miguel ,2003) . עדויות על השימוש בצמח זה כנגד עין הרע מופיעות כבר בכתבי המצרים הקדמונים, בבל, שומר ואשור. לפי המיתולוגיה היוונית נתן מרקורי צרור פיגם ליוליסס כדי להסיר ממנו את כישופיה של המכשפה קירקה. היפוקרטס, אבי הרפואה (337-460 לפנה'ס) מונה את הפיגם בין הצמחים בעלי התכונות המאגיות. ביוון העתיקה היה לפיגם שימוש נפוץ כקמעות נגד מעשי כשפים. .(Lindquist,1936:172) יש הטוענים שהפיגם נערץ במיוחד על ידי מוחמד שברכו לאחר שהתרפא בעזרת צמח זה ממחלתו ( Conway 1973:137 ).
מספרים הבדווים בבקעת הירדן התחתון: "השד אינו אוהב את ריחו של הפיגם ואינו מתקרב אליו. רדף הרוח אחרי אבו חמיס מהבקעה דרך נחל בזק, כאשר הגיע למעלה הואדי נפל אין אונים לתוך אלת המסטיק שבתוכה גדל פיגם. אמר לו הג'ין שיתרחק מהפיגם מאחר ואינו סובל אותו, האיש לא התרחק מהפיגם ומרגע זה הוא הבריא, ומאז הוא נשא בכיסיו ובעקאל שלו עלי פיגם". לפי האמונה הרווחת התקפי שיגעון מקורם בכך שהשד נכנס באדם. על כך ייאמר אודות הפיגם "בֻּטְרודְ אֶלְ-שַׁיָאטִין וּבֻּטְרודְ אֶלְ-עֵין" (מגרש השטנים ומגרש עין הרע, بطرد الشياطين وبطرد العين) (אבו עבדאללה , מוטילה בגלבוע 21.7.80). בנוסח חד ותמציתי נאמר: "אם יש לך ביד פיגם הג'ין לא יתקרב אליך" (פארג' קיבלאוי, תרשיחא, 18.12.05) ואפילו בקיצור נמרץ יותר "הפיגם מבריח את השטן" ( מחמוד טאבאש , טאבאש 14.5.05)
במקומות רבים בארץ, הן בכפרים והן בערים מקובל לשתול פיגם בעציצים בכניסה לבית ובגינות להרחקת עין הרע. באופן דומה מקובל הדבר גם עבור מרווה משולשת. מספר יוסף נימר מסכנין שבגליל התחתון "שמים מרווה משולשת ליד הבית ואז השטן לא יכול להיכנס, הצמח מרחיק את השטן מהבית, המרווה מקודשת ויש לה ריח טוב, פעם בשבוע מסתובבים בבית ועושים קטורת ממרוה סביב הבית לגירוש כל הרוחות הרעות".
אצל יהודי סלוניקי נחשב הפיגם כסגולה כפי שמעיד דוד בנבנישתי בספרו "יהודי שאלוניקי בדורות האחרונים": "בין הצמחים היה לפיגם סגולות שונות וביחוד שהוא נלקט שהלבנה במלואה..הוא מרחיק את השדים והמזיקין ממיטת היולדת. הפתגם בלָדִינוֹ אומר " Ruda minuda guarda las kriaturas"
לאמור "פיגם דק שומר על תינוקות " (עמ' 174 ), ככל הנראה הכוונה לפיגם טרי.
יש שפירשו את שמו של הערבי של הפיגם "סָאדָאב" כאילו משמעו "שד בו", אך זה פירוש עממי ומופרך. מקור השם הוא פרסי ופירושו "מֵאָה מַיִם" חוקרים שעסקו בנושא קושרים שם זה את לפוריות וריבוי צאצאים מאחר והצמח ידוע כסם אהבה ( Flattery and Schwartz 1989:148-149).

עישון צמחים בעלי ריח כבד.
מזיקים, שדים ושלוחי הרוע ידועים בשנאתם העזה לריחות חריפים העולים בעת שריפת צמחים עתירי בשומת (וכן ריחות קטורת). לפיכך מוצאים, בתרבויות שונות, שימוש נרחב בשריפת צמחים אלו להבטחת בני הבית ושלומם במיוחד באירועים משמעותיים במחזור חיי האדם.
מן הידוע הוא, ברחבי העולם המוסלמי, שהשדים אינם יכולים לשאת את העשן בעל הריח הכבד העולה בעת שריפת צמחים מסוימים בעלי ריח חריף כמו: לענת המדבר, פיגם מצוי, שבר לבן, מרווה משולשת וער אציל. כך הוא הדבר גם אצל היהודים שישבו בגלויות אלו: "החרמל (=שַׁבָּר לָבָן) שנוא על השדים, משום כך הנושא אותו ניצל משדים, רוחות ועין הרע...יהודי בבל נוהגים למלא שקיות קטנות בחרמל מיובש, תופרים אותם מסביב ושמים אותם בכיסי התינוקות, וילדים קטנים, וגם חתן וכלה וכל אדם המתלבש יפה ומופיע במסיבות חגיגיות כדי שלא תשלוט בו עין הרע" (בן יעקב, 1992 . עמ' 402-401 ).
אצל יהודי מרוקו כולל אחד השלבים של טקס גירוש דיבוק שימוש בעשן של פיגם מצוי ושבר לבן. נותנים לנושא הדיבוק לנשום את הריח הכבד. ההנחה היא שעישון החולה שהוא משכן הדיבוק , יגרום לכך שהשד יישרף וייחנק. שלב העישון נערך רק לאחר ניסיון קודם לשכנע את הדיבוק לצאת לא צלח (Bilu 1980:27) . לפי מקור נוסף נותנים לחולה לנשום את העשן עד "ששומעים את קולם של השדים ואת עזיבתם" ( Flattery and Schwartz 1989:47 ). באופן דומה מייעץ הרב פנחס זביני "..מקבצים את כל בני הבית ומניחים כלי על האש ובתוכו זרעי עשב הרודא (=פיגם) שהם גרגירים שחורים... ואחרי שהם נשרפים ועולה מהם תימרותם בעשן רב, מעבירים כלי זה עם העשן על ראשי בני הבית, ואומרים שהוא סגולה להסיר עין הרע" ( תשובה של הרב שאול זביני לשאלה מיום כ"ב בניסן תשס"ב כיצד מגרשים את עין הרע).

אצל הבדווים בגליל, בגבול לבנון, מגדלים ער אציל בבית כנגד עין הרע ושורפים עלים כקטורת בעת הצורך. ציין שכבר ברומא וביוון כל החוסה בצל ער נחשב כמוגן מפני פגיעת מכשפות וקוסמים Skinner,1911:260)) ואצלנו הם התחלפו ב"עין הרע". כבר ברפואה האשורית Campbell- Thompson,) (1949:118 נהגו לשרוף שורשי ער להפקת עשן לגירוש רוחות.
בפר טאבאש שליד טבעון נהוג מרשם מקומי: "לוקחים שבעה עלים של שיזף וכותשים אותם בצלחת גדולה עם מים, משאירים את הקערה בלילה מול אור הכוכבים ומתרחצים במים האלה לפני עלות השמש כנגד שדים,כישופים ומחלות " לפי גרסה נוספת "לפעמים מרססים גם את הבית במים אלו לגירוש שדים" (מחמוד טאבאש ובני משפחתו, 12.11.04)
החִינָה ( המופקת מהצמח כֹּׂפֶר לָבָן(Lawsonis inermis ׂ ידועה מזה, אלפי שנים, במרחב שבין הודו לצפון אפריקה כצמח טקסי רב חשיבות בדתות רבות. הצבע המופק מהצמח משמש לצביעת חלקי גוף שונים, בדגמים האופייניים לכל שבט ותרבות כאשר שלכל דגם יש משמעות ייחודית משלו. במיוחד מקובל הדבר בחתונות (טקס החינה) כסגולה להרחקת עין הרע מאחר והצבע "נושא ברכה" וכן גם למטרות רפואיות. עדויות לשימוש בצבע זה קיימות מזה כ-5000 שנה ( Cartwright- Jones 2008:6).
אצל הבדואים בגליל התחתון נהוג לפזר זרעי קצח בחצר כדי להבריח את הג'ין הגורם למריבות בין השכנים, ומכאן שמו" הקצח המבורך" (קָזְחָא מְבַּרַכָּה, פטמה נופאל, , 21.11.11כפר חילף)

כף יד
כף יד פרושה ושלוחה קדימה נחשבת, אצל עמים רבים, כסגולה לעצירת עין הרע וכוחות הרשע. רעיון זה מקורה של ה"חַמְשָׂה" , אותו קמע דמוי כף יד, שנועד להגן על יושבי הבית. במקביל לכך צמחים (או חלקיהם) הדומים לכף יד נחשבים כבעלי יכולת מאגית נגד עין הרע ורוחות רעות. למטרה זו מפורסם במיוחד הפיגם המצוי שעליו דומים לכף יד והוא מהווה סגולה נגד עין הרע ולהברחת שדים. באזור בית גוברין נהגו המקומיים לתלות בפתחי הבתים אגודות של שבר לבן, שעליו דומים אף הם לכף יד, לשמירה ממזיקים ,למזל טוב ולברכה (הראובני, 1930).
השלד היבש של שושנת יריחו האמתית נראה ככף יד קמוצה. עם הרטבת הצמח המת נפתח האגרוף הסגור למעין כף יד פרושה. מכאן סגולתה של כף היד הזו להגן על הבית ותושביו מפני פגיעת הרוחות הרעות ולהבטיח מזל טוב (Crowfoot and Baldensperger, 1932:119:)

צמחי מזל רע
פעמים רבות כאשר אי אפשר לייחס אירועים לא נעימים לאיזה "סוכן רוע" יש המדברים בסתם "מזל רע" או קללה ללא האשמה ברורה מי הגורם המזיק. אצל הערבים בעמק בית שאן נחשב הצלף הקוצני כמביא מזל רע, אסור לשרוף אותו ואסור לפגוע בו מאחר והוא נושא קללה. אומר הפתגם המקומי "יַא וָּאקִדְ אֶלְקַבָּאר יַא מְקַַבִּר אִזְע'ָארְ" ( השורף צלף קובר את ילדיו = يا واقد القبّار يا مْقَبِّر الزغار). המקומיים הסבירו זאת בריח הרע העולה בעת שריפת השורשים שגורם לשיעול לא נעים ( חסן אבו עליה, 29.6.80 בורג' אל מליח ). פתגם נוסף גורס " אִלִלי בִּקְלַע אֶלְקַבָּאר בֻּטְרוּד אֶלְמַרַה מִן אֶלְדָּאר" (מי שעוקר צלף בשדהו יריב עם אשתו ויגרשנה , اللّي بقلع القبّار بطرًد المَرَه من الدار , סודקי אבו עלי,1.6.80 , ביידא, עמק בית שאן). ובמקום אחר טענו "מי שיש לו הרדוף בגבול החצר –תבוא עליו רעה" ( רשיקה אום אחמד, 1.6.80, ודי מליח). אצל הדרוזים בחורפיש די בהזכרת היסמין כדי להביא מזל רע ( נימר נימר, 6.12.11, חורפיש). הדבר די מפתיע מאחר והיסמין הוא צמח האהבה בפולקלור הערבי במקביל לילך באירופה.

אחרית דבר
משחרית ימי האדם יוחסו אירועים מזיקים ,מחלות וצרות שונות כנגרמים על ידי כוחות רשע עליונים או בני אדם מטילי עין הרע. פרט לשפע של טקסים דתיים ומנהגים שונים ומשונים נהגו גם להשתמש בצמחים להעברת ה"גזירה" הנגרמת על ידי כוחות רשע עלומים אלה או להימנע ממנה. אופן השימוש בצמחים אינו מבחין, לרוב, בין גורמי הרוע למיניהם ומוצאם השמימי או הארצי.
צמחים אחרים מיוחסים לכוחות מזיקים אלו עקב תכונותיהם הרעילות או מראם הבלתי רגיל (למשל צורת אדם) המנהגים חוצים עמים ותרבויות והשימוש בארץ בצמחים נגד השטן השדים ועין הרע הוא בדיוק באותם המינים ובאותו האופן כמקובל בעולם העתיק, באירופה וברחבי המזרח התיכון.

תודה:
לד'ר יואל פרץ על התרגום מלדינו ועל ניכוש עשבים שוטים מהערוגה.

לעיון נוסף:
בנבנשתי, ד. (1973). יהודי שאלוניקי בדורות האחרונים. קרית ספר, ירושלים.
בן יעקב, א. (1992). רפואה עממית של יהודי בבל , בן יעקב, א. .1992 . רפואה עממית של יהודי בבל. יריד הספרים, ירושלים.
הראובני, א. (1930). צמחי רפואות וסגולות אצל הערבים בא"י. הרפואה ד':1130-127
וילנאי, ז. ( 1970 ). אגדות ארץ ישראל קרית ספר, ירושלים.
כהן, ע. (1992). אכסניה לרוחות רעות: על עצים עתיקים בדרום הגולן. טבע וארץ 248: 18-15
Bilu, Y. ( 1980) The Moroccan demon in Israel. Ethos 8:24-39.
Crowfoot, G. and Baldensperger, M. L. (1932) From cedar to hyssop: a study in the folklore of plants in Palestine. Sheldon Press, London.
Lindquist E. (1936) Rue and the evil eye. The Muslim World. 26: 170-175.

Newby, G.D (2004) Jin. In: A Concise encyclopedia of Islam. Oneworld Publications. Oxford p. 116.
Campbell-Thompson, R. (1949) A dictionary ofAssyrian botany. British Academy, London
Cartwright-Jones, C. (2008) Henna and evil eye, salt and demons, and the geography of G6PD deficiency. PhD. Thesis, Department of Geography, Kent State University, Ohio.
Conway, E. (1973) The magic of herbs. Dutton, New York.
Flattery, D.S. and and M. Schwartz (1989) Haoma and harmaline: The botanical identity of the Indo-Iranian sacred hallucinogen "Soma" and its legacy in religion, language, and Middle-Eastern folklore .University of California Press, Berkeley.
San –Miguel, E. (2003). Rue (Ruta L., Rutaceae) in traditional Spain: frequency and distribution of Its medicinal and symbolic applications. Economic Botany 57: 231-244.
Skinner,C.M. (1911) Myth and legends of flowers, trees, fruits and plants. Lippincott, Philadelphia.
Westermark, E. (1968) Ritual and belief in Morocco. New York University Press, New York.


גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים