הדפסה
חרוב מצוי

החרוב עץ מבורך או עץ מקולל

אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב   28/08/2020

עצים, ובמיוחד הרמים והנישאים שבהם, עוררו את תשומת לב האדם ואת הערצתו. עצים רבים היו מקודשים לאדם מקדמת דנא בשל עוצמתם, התנשאותם השמיימה, עמידותם המופלאה בפני פגעי הטבע, יכולת התחדשותם וגילם היכול להגיע כדי דורות רבים של חיי אדם. עצם ההתייחסות אל צמח מסוים כצמח מבורך (או "מכובד") או מקולל נתונה לפרשנויות שונות לאורך התקופות ולרוחב הדתות (דפני ,2010:36-62). ברשימה זו נעסוק במעמדו של החרוב כעץ "מבורך" או "מקולל" במסורות הקשורות לאזורנו. 

מהו עץ מבורך ומה הוא עץ מקולל?

עצים, ובמיוחד הרמים והנישאים שבהם, עוררו את תשומת לב האדם ואת הערצתו. עצים רבים היו מקודשים לאדם מקדמת דנא בשל עוצמתם, התנשאותם השמיימה, עמידותם המופלאה בפני פגעי הטבע, יכולת התחדשותם וגילם היכול להגיע כדי דורות רבים של חיי אדם. עצם ההתייחסות אל צמח מסוים כצמח מבורך (או "מכובד") או מקולל נתונה לפרשנויות שונות לאורך התקופות ולרוחב הדתות (דפני ,2010:36-62). ברשימה זו נעסוק במעמדו של החרוב כעץ "מבורך" או "מקולל" במסורות הקשורות לאזורנו. 

לפי מסורות נוצריות עצים שעזרו למשפחה הקדושה במנוסתה מצריימה מפני חילות הורדוס נחשבים כמבורכים, בעוד עצים שהתנכרו לישוע או "סייעו" לאויביו נחשבים כמקוללים (Skinner 1911: 132, 145, 232). 
במקורות היהודיים מברכים על צמחים מסוימים (כמו ארבעת המינים) בסוכות או על צמחי בשמים בעת ההבדלה אך אין צמחים שבורכו במפורש וכן לא מצויים צמחים ש"קוללו".
לפי הנאמר בקוראן אלוהים נשבע (כי הקוראן הוא דבר האל) בזית ובתאנה (סורה 95, "התאנים", 1- 4, תרגום אורי רובין): "אשבע בתאנים והזיתים, ובהר סיני, ובחבל ארץ זה הבטוח! בראנו את האדם בצלם רב יופי". כמו כן נאמר בסורה 24, סורת "האור" פסוק 35 "והמנורה עשויה זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ: היא הוצתה (בשמנו של) עץ מבורך, עץ זית" (תרגום אורי רובין). במסע העלייה שמימה ב- 27 לחודש השביעי בלוח השנה המוסלמי אשר נקרא רג'ב , הנביא מוחמד הגיע אל עץ השיזף :"הן כבר ראהו יורד פעם אחרת: ליד עץ הלוט אשר בקצה האחרון: אצל גינת המעון: בעטות את עץ הלוט אשר עטה: לא נטה המבט ולא שטה" (סורה 53 "הכוכב", י"ג – י"ז,  תרגום י.י. ריבלין). ציטוט זה של: "סדרת אל-מונתהא" ( سدرة المنتهى , השיזף של הקצה האחרון), מתייחס לתחום שמעבר אליו לא יכולים להגיע לא המלאכים ולא בני האדם. יש המפרשים שהמדובר בעץ השיזף הנמצא במקום הנעלה ביותר בגן העדן, ברקיע השביעי, לימין כס האלוהים. לפיכך שלושת מיני עצים אלו נחשבים במבורכים מכל שאר העצים. 
המוסלמים בארץ מתייחסים אל עצים מסוימים כאל "עצים מקודשים", עצים אלו נתקדשו, לרוב, עקב נסים או אירועים פלאיים הקשורים בחייהם של "וולים" (צדיקים שנשמתם שוכנת בעץ, Dafni 2006)).
אנשי דת דרוזיים מקפידים לכנות עצי-פולחן אלה בשם "עצים מבורכים" ומציינים שקדושה עשויה להתייחס רק לבני אדם יחידי סגולה שהעץ עשוי לקבל את ברכתם. היטיב לנסח זאת השיח' הדרוזי קאסם באדר, שהיה הממונה על האתר הקדוש של נבי סבלאן בחֻ'רְפֵיש: "קדושה לא הולכת בלי ברכה והברכה היא מהנביא". ומוסיף שיח' חֻוסֵין שאהין, איש דת בכיר מבית ג'ן: "העץ מבורך והאיש קדוש, העץ שייך לבני האדם וקדושים הם רק האל והנביאים. העצים המבורכים הם אנדרטה לאנשים מיוחדים בהיסטוריה של הדת הדרוזית. לפי הדת אין ציון ואין מנחה על הקברים. עבור אנשים מיוחדים העצים המבורכים הם הזכר היחיד לפועלם" (12.9.00).
 
החרוב כעץ "מבורך" 
בקרב הדרוזים, עץ החרוב נהנה מיוקרה רבה למדי ובהתאם לכך אפשר למצוא עצי חרוב מבורכים בכמה מקומות קדושים כמו: בכסרא מצוי חרוב מצוי מבורך הנושא את שמה של סִת סארה שהייתה אחת ממפיצות הדת. עד אמצע המאה העשרים נהגו זקני הכפר להתאסף בימי ראשון וחמישי תחת העץ ולדון בסוגיות דתיות. ליד הכפר סמיע מצוי היו עץ חרוב מצוי ועץ אלון מצוי עתיקים שהתייבשו לפני שנים אחדות. המקום מכונה בשם "אלְ מֻבָּארַכִּה" (המבורכת), כיפת החרוב בג'וליס ומקאם שיח' אלפאדל בסמיע. 
האמירות הנפוצות אודות החרוב הן: "עץ טוב, היו אנשים שישנו תחת העץ" (מוסטפה חלאווי,15.12.03 , עוספיה; תאופיק עמאשה, 12.12.01, מסעדה); "החרוב עץ טוב, היו אנשים חשובים שישנו תחת החרוב" (זיאד טלאל,3.10.03, סג'ור). "כל הכפר ישן תחת חרוב ולא ארע להם מאום" (סעיד מוחמד, 25.5.03,ינוח; סלמאן אבו רוכאן, 12.1.03, עוספייה); "עץ החרוב מבורך תמיד" (קאסם באדר, 9.12.05, נבי סבלאן); "כל עץ פרי הוא מבורך" (חוסיין שאהין, בית ג'ן, 12.9.00). 
פה ושם אפשר למצוא עצי חרוב מקודשים גם במגזר הערבי. ליד הכפר פֻרֵידִיס, שלמרגלות הכרמל, היה עץ חרוב המקודש לשיח' צאלח. בשנות בצורת היו אנשי הכפר מתפללים לגשם ליד העץ ועם גמר התפילה "היו יורדים גשמים למשך כמה ימים" (אבו מחמוד ענבוס, 12.3.07, פרידיס). בכניסה לאעבלין היה עץ חרוב מקודש למר אליאס בשם "חַ'רוּבַת מַאר אַלִיאָס" (הוא אליהו הנביא), אחותו של המספר ראתה את אליהו הנביא ליד העץ אותו נהג לבקר מדי פעם. מי שישן תחת העץ לא היה לו חשק לעבוד. ריח העץ היה מרדים והזקנים הזהירו לא לישון תחת החרוב הזה כי זה יגרם לבטלה (אבו פאהד ראג'י עג'מי, 16.8.04, אעבלין).
 עצי החרוב המקודשים שבפקיעין מכונים "החרובים של בני יעקב" ומייחסים להם ניסים ונפלאות. את עצי החרוב שבפקיעין מייחסים תושבי הכפר היהודים לרבי שמעון בר יוחאי והנוצרים לבני יעקב. על כוחם הפלאי של עצים אלו מסופרת האגדה: "שבני ראס עַבָּאד היו גובים מס אדם מבני פקיעין, ומידי שנה היו באים ונוטלים אחת מבנות הכפר הצעירות. שנה אחת הגיע תורה של נערה פלונית ומשלחת גובי המס הגיעה לביתה, שהיה סמוך לחרובים. ברחה הצעירה מבעד לחלון, הסתתרה בין עצי החרוב הסמוכים וגובי המס רדפו אחריה. כאשך ראתה הצעירה שהרודפים מתקרבים אליה נשאה את קולה בתפילה, קראה לאלוהים שיציל אותה מפני הזדים ומעצי החרוב בקשה שיגנו עליה. נתרצתה תפילתה ולשונות אש יצאו מהחרובים של בני יעקב ושרפו את כל מי שניסה להתקרב אל הנערה. הלהבות רדפו אחרי חברי המשלחת האחרים וליחכו את בגדיהם, והם נסו על נפשם, הרחק מאדמות פקיעין. מאותו יום בטל מס האדם, בזכות עצי החרוב של בני יעקב" (חדאד 1981:132).
חוקר הפולקלור ג'יימס ג'ורג' פרזר (James George Frazer) מסכם סוגיה זו באומרו ש"רבים מהעצים הגדולים (מתייחס דווקא לאלונים בגליל) הם משכן רוחות המכונות בנות יעקב... נראה שזה שריד עבודה אלילית שהמוסלמים מנסים לעוקרו אך אי-אפשר לשרש אותו מלב ההמונים" (Frazer 1923:323).
באסיה הקטנה ובסוריה (בזמן כתיבת הדברים ארץ ישראל נחשבה כחלק מסוריה) החרוב מוקדש על ידי המוסלמים והנוצרים לג'ורג' הקדוש ולעתים המקדשים שלו נמצאים מתחת לעצי חרוב (Hehn 1885:312) וגם בקפריסין ידועה כנסייה בשם ג'ורג' הקדוש של עצי החרוב (Howell (1970:179.
 
שבחי החרוב
במקורות יהודיים נוהגים בחרוב בכבוד רב. הגדיל עשות הרב צבי שורץ שכתב מאמר בשם "החרוב העץ היהודי" בו הוא מונה, בין היתר, את שבחיו. החרוב הוא סמל לצניעות והסתפקות במועט: "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת". (תלמוד בבלי, מסכת תענית כ"ד, ע"ב). על עסיסיותו ומתיקותו של פרי החרוב מסופר ואמר רבי יוחנן: "זוכר אני כאשר היה שובר ילד חרוב, והיה נמשך חוט דבש על שתי זרועותיו." (בתרגומו של שטיינזלץ)
מספר ר' חנינא: "כשעליתי לכאן (לארץ ישראל) לקחתי אזור (חגורה) שלי ושל בני ושל החמר שלי כדי להקיף את הגזע של החרוב שבארץ ישראל ולא היו מטין (ועדיין לא הקיפו את כל הגזע). קצץ חרוב אחד ונמשך מלוא היד דבש (שהיה זב מן החרוב) (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא,  צ"א, ע"ב).
על חשיבותו של החרוב כעץ נושא פרי מעיר הרב יהודה לייב הלוי אשלג (1954-1884) בפירושו לספר הזהר: "כמו שאמר ר' יוסי, האילנות שחכמה רבה נראית מהם, דהיינו, חרוב, ודקל ופסתוקא שהוא מן אגוז...כל האילנות שעושים פירות...כי לכל אילן יש שביל מיוחד שמאיר בו" (פירוש הסולם על ספר זוהר, שמות, פרשת שמות, מאמר גם את זה לעומת זה, אות רס'ד).
בעיני הבוטנאים החרוב לא נחשב כמאריך ימים ונדיר למצוא עץ חרוב בגיל שמעל מאה שנים (פרופ' שמחה לב-ידון, 6.8.20, מידע אישי) . יש הטוענים שהחרוב עשוי להגיע לגיל של עד 150 שנה (Marakis 1966:365) ואפילו עד 400-300 שנים (Ghrabi 2005:69) אך הם, אינם מביאים ממצאים כלשהם לאישוש נתונים אלה. לפי הרב דוד אלטשולר מפראג (1769 -1687), מחשובי הפרשנים של נביאים וכתובים, החרוב הוא סמל לאריכות ימים. "כי כימי העץ - כימי משך זמן עמידת העץ המתקיים הרבה כאילן חרוב וכדומה כימי עץ הזה יהיה ימי עמי" (פירוש 'מצודת דוד' לישעיהו פרק ס'ה). 
 
החרוב עץ מקולל?
החרוב והתאנה נחשבים בכפר הערבי כמושכי רוחות רעות ושדים, מכאן הפתגם האומר "החרוב והתאנה הם מקום משכן השטן" (חַ'רּוּבְּ וּתִין מַסְכִּן אֶלְשַׁיָאטִין, خروب وتين مسكن الشياطين). יש הסבורים שהסיבה לכך הם פירותיהם השחורים. בארץ פשוט מומלץ, ליתר בטחון, לא לישון תחת עץ חרוב. הפתגם הערבי מציין זאת במפורש: "השינה תחת החרוב אינה רצויה" (אֶלְנּוֹמִה תַּחְת אֶלְחַ'רוּבִּה מִשְ מַרְע'וּבִּה, النّومة تحت الخرّوبة مش مرغوبة ,דפני וח'טיב 2017:52-53).
מסביר בעניין זה תאופיק כנעאן שלחרוב ולתאנה יש פירות שחורים והם מקום משכנם המועדף של השדים המתאספים תחתם לפגישותיהם ולתהלוכותיהם הליליות. החולם על חרוב, לפי אותו מקור, פירוש אסון, חורבן, מוות והפסד מאחר ו"חרוב" (שמו הערבי של החרוב) פירושו להחריב. לכן הפלאח לא יקשור את חמורו לעץ חרוב לפני בקשת רשות מהג'ין (Canaan 1927:37). 
בפולקלור הערבי נחשב עץ החרוב כעץ מקולל, כמקום משכן רוחות רעות וכמביא מזל רע. (Cannan 1927:37 ;Goldziher II:350). לפי עדות מכפר ארטאס שליד בריכות שלמה. מסוכן ביותר לשבת מתחת עץ החרוב במיוחד בלילה מאחר והוא נגוע ברוחות רעות. פעם בזמן לוויה הביא אירופי זר שכלל עלים של חרוב. הפלאחים נתקפו בבהלה ואמרו כיצד הוא מניח את העלים הרי יש עליהם דם (עוקצי העלים אדומים,Crowfoot and Baldensperger 1932:113 ). מסורת דומה קיימת גם באיטליה, שם מאמינים שהחרוב מושך ברקים והעץ הוא משכן לשדים. כמו כן הם מאמינים שמי שנופל מעץ חרוב יפגוש ימצא את מותו הוודאי. מאותה סיבה כל מי שנח מתחת לחרוב נחשב כאיש רע (Malossini 2013:187).
 כאשר שאלנו מדוע "אסור" לישון תחת החרוב קיבלנו, בין היתר, את התשובות הבאות: "החרוב הוא עץ של השד, עדיף לא לישון או להשתין תחתיו, יקפצו עליך שדים, העץ מקולל" (שיי'ח נור ריפאעי, 16.6.00, מג'דל כרום). "תחת עץ החרוב מתכנסים השדים, ולעתים אלוהים מעניש אותם עם ברק, לכן חרובים גדולים מושכים ברקים" ( איברהים קאדח ועאדל אבו חמידת 21.12.03, כפר מנדא; שייח' אבו מוחמד חסיין אלמאז, 1.11.11, כעבייה). "מתחת לחרוב שוכן מלאך שחור ולכן לא טוב לישון תחתיו, אסור לשים חרוב ליד הבית כי יש בו שדים" (סוליימאן שיבלי, שיבלי, 1.11.04; פטמה נופאל,21.11.11, אל חילף). "שינה תחת החרוב אסורה, בחרוב יש צל עמוק והג'ין נמצא בתוך החרוב " ( ג'מיל אבו ראעיד, 23.9.04, משהד); "הרבה אנשים ישנו תחת החרוב והשתגעו כתוצאה מכך"; (עאטף מנסור,13.5.03; כאוכב אבו אל הייג'ה, נאסר חליל, 1.1.05, סכנין); "תחת חרוב יש צל עמוק והג'ין (השד) נמצא בתוך החרוב"; (אבו אמין חאלדי, חוואלד, 26.8.04 ); "החרוב עץ של שדים" (עאטף סליימאן, 19.10.14, עיילאבון); " עץ חרוב מלא שדים" (מחמוד זירעייני, 22.11.04, טורעאן); מי שישן תחת החרוב נכנס לתרדמה עמוקה, הריח של החרוב מרדים ואז אין חשק לעבוד, וזה גורם לבטלה" (חאמד אבו מוסטפה , 31.12.03, עארבה); בכפר שִׁיבְּלִי שלמרגלות התבור היה עץ חרוב ענק שנעקר. אנשים טענו שראו לידו ג'ינים לבושים בדמות איש זקן לבן בגדים ולכן פחדו לעבור תחתיו (עבדאללה שיבלי, שיבלי, 1.11.04).; "תחת עץ החרוב מתכנסים השדים, ולעתים אלוהים מעניש אותם עם ברק, לכן חרובים גדולים מושכים ברקים" ( איברהים קאדח ועאדל אבו חמידאת 21.12.03, כפר מנדא).
 
חרוב ונחשים
בפולקלור הערבי נחשב עץ החרוב כעץ מקולל וכמשכנם האהוב של נחשים. כך שמענו: "השדים והנחשים אוהבים את החרוב ולכן הוא מקולל, אנשים שישנו תחת החרוב התחרפנו" (אבו ראזי, 16.8.04, בועיינה נוג'דאת). כאשר שאלנו מדוע אסור לישון תחת החרוב, קיבלנו, בין היתר, את התשובות הבאות: הנחשים אוהבים חרובים – הם אוהבים את הצל ואת הרטיבות של לב העץ" (קובסי סאווד, 17.7.13, חוסניה, ליד מעלה צבייה); "לא ישנים תחת החרוב, צפוי שיהיה שם נחש, צפורים אוהבות את העץ בגלל הצל והגודל ולכן באים נחשים. הגזע כהה והוא הסוואה טובה לנחשים" (אום מחמוד, 2.8.04, מעלה צבייה); "תמיד יש חשש לנחשים בלב החרוב ולכן לא נהוג לישון תחתיו, גם הדבורים מקננות בחרוב" (סולימאן סאלח חוטבה, 21.12.03, עראבה); "החרוב מושך ציפורים בגלל הפירות המתוקים ואז באים הנחשים"; (חנא שחאדה, 19.10.14, מע'אר); "נחשים אוהבים חרובים, הנחש הבית שלו בחרוב או ליד החרוב, היכן שיש חרובים יש נחשים" (בסאם חאג', 26.3.06, ראמה). 
מכאן עולה שכל החפץ בשינה תחת החרוב (שאין עוררין על צלו הנעים) מסתכן בפגישה בלתי צפויה עם שדים, ואם אלו לא פגעו בו לרעה יעשה זאת הנחש, ואם שרד האיש את כל הפורענויות הצפויות הללו, עדיין יש חשש שיכהו ברק. המסקנה המתבקשת היא, כמובן, לחפש מקומות טובים ובטוחים יותר לשינה. על הסתירה הגלויה הזו שבין היות החרוב עץ בעל פרי חשוב (במיוחד בעיתות צרה), הנותן צל משיב נפש בכל השנה, לבין היותו עץ מקולל, מעיר תאופיק כנעאן (Canaan 1927:36) שהשדים שוכנים רק בעצים מסוימים ובעיקר בחרוב. העובדה שישנם חרובים מקודשים ומבורכים מצביעה על כוחם של נביאים וצדיקים להתגבר על כוחות הרוע, לרווחתם של המאמינים. ו"מעולם לא שמעתי שנתלו פיסות בד על עץ (כנהוג על עץ מקודש, לרוב למילוי בקשה אישית) הנחשב כמקום משכן שדים. בעוד שכל מין עץ עשוי להתקדש על ידי וִלִי (צדיק) Cannan 1927:37)). 
 
השד שבחרוב
סיפור עם יהודי מימי הביניים בשם "השד בחרוב" מספר: "מעשה בחסיד אחד שהיה ירא-שמים בסתר. והיה לו שדה אחה שהיה שם חרוב אחד, והיתה תחתיו עבודת אלילים. והיו כל העוברים ושבים יושבים תחת אותו חרוב ומפסידים הזרעים, שהיה החסיד זורע שם. אמר החסיד לאשתו: "אלך ואקצץ את האילן שלא נפסיד זריעותינו." אמרה לו אשתו: "עשה כרצונך." מיד נטל החסיד את הקרדום והלך לקצץ את האילן. כיון שהתחיל לקצצו, יצא שד מהאילן ואמר לחסיד: "אל תקצץ את האילן, ואני אתן לך בכל יום דינר זהב." אמר לו: "לא!" (אמר לו השד) "אני אתן לך שלושה זהובים." הניח החסיד את האילן והלך לביתו. ויהי בבוקר חזר אל האילן ומצא שם שלושה זהובים. וכן היה מוצא בכל יום ויום, עד שנתעשר ובנה בתים וקנה עבדים ושפחות. והוא לא ידע אותם שלושה הזהובים מהיכן הם באים. לימים התחילו בניו למות וכן עבדיו. כיון שראה כך, אמר: "בעל עבירות אני, שבני ועבדי מתים." מה עשה? הלך עם אשתו אל האילן ליטול כמנהגו, כדרך שהיה עושה בכל יום, וראה אנשים, שהיו משחקים תחת האילן. באותה שעה שיחקו הוא ואשתו עמהם ולא מצאו זהובים. ביקש החסיד לקוץ את האילן, יצא שעיר אחד מתחת האילן ואמר לו: "אלמלא שיחקת ושמחת תחת האילן, היה לי לתת לך שלושת הזהובים כמו בכל יום. עכשיו ששמחת עמהם, אין עלי ליתן שכרך." ויואל החסיד לקוץ את האילן.
אמר לו השעיר: "אל תקוץ אותו, שמא אהרוג אותך." והחסיד נתיירא והלך אצל הסנהדרין וסיפר להם המעשה. אמרו לו: "לך ומכור כל מה שקנית באותן הדינרין, שנתן לך השד, והשיבם לו וקצץ את האילן." הלך החסיד ועשה כן, וקרא לעבדיו וביקש לקצץ את האילן.
יצא השעיר כנגדו ואמר לו: "טול ממני ששה זהובים בכל יום ואל תקוץ אותי." אמר לו: "אם תתן לי כל כסף וזהב שבעולם, איני מניחך." מיד ברח השעיר משם, וקיצץ החסיד את האילן וחזר לביתו. לשנה הבאה זרע החסיד את השדה וימצא מאה שערים ומכר אותם בשמונה מאות דינרי זהב. ועוד בשנה השנייה, כשהיה חורש, מצא מטמון, שהיה טמון תחת אותו האילן והביאו לביתו, להודיע, שכל מי שעושה רצונו של מקום ברוך הוא, ישלם לו שכרו, שנאמר: 'רצון יראיו יעשה' (תהלים קמ"ה, י"ט, ראו ציטוט מספרו של ברדיצ'בסקי 'ממקור ישראל', סיפור תרנג (653) באתר מס"ע (מרכז סיפורי עם של יואל פרץ).
הסיפור מופיע לראשונה ב'מדרש עשרת הדברות', לפי דבריה של ענת שפירא שההדירה את המדרש והוציאה אותו לאור במהדורה מדעית (שפירא 2005), נכתב מדרש זה בסביבות המאה העשירית או האחת עשרה בבבל או בפרס. החרוב מוזכר פעמים רבות בתלמוד הבבלי ונראה שאבותינו הכירו אותו היטב. סביר להניח שהאמונה על השד בחרוב מקורה במזרח הקרוב והיא נפוצה כיום בארץ ישראל. 
 
על תכונותיו השליליות של החרוב
אצל ערביי הארץ מוצאים כמה פתגמים המעידים על תכונותיו ה"שליליות" של חרוב.
על היחס המזלזל קמעא כלפי החרוב יעיד הפתגם הבא "דרהאם סכר בקונטאר ח'שב" (אום מחמוד, 2.8.04 מעלה צבייה). מילולית פירושו; כמות קטנה (דרהם זו יחידת משקל של כ-3.2 גרם) של סוכר (הכוונה לדבש הפרי) בקנטאר (יחידת משקל של כ-288 ק"ג) עץ, כלומר, מעט סוכר בכמות עץ מרובה. והנמשל – השקעה רבה שתועלתה מועטה או, בהשאלה, על אדם שאינו מביא תועלת. שמו הרע של החרוב מהדהד בפתגמים נוספים. כאשר רוצים לתאר ימי צרות ופורענות משווים אותם לפירות החרוב "הימים שחורים כמו הקרניים סאלח כתיב ערבי (= הפירות) של החרוב".
על אדם חסר ערך ייאמר הוא כמו תרמיל של חרוב אי אפשר לאוכלו (יותר נכון לנשכו) או ללעוס אותו" (הוִּי זַיְ קִרְן אֶלְ חַ'רּוּבְּ מָא בְּיִנְעַדְ וּלָא בּיִנִמְצִ'עְ' , هو زي قرن الخروب ما بنعضّ ولا بنمضغ) (סוליימאן סאלח חוטבה, 21.12.03, עראבה) על אדם בעל תכונות מנוגדות ,זו בצד זו, ייאמר "אדם כמו חרוב מתוק ועקום" (فلان مثل قرن الخّروب حلو إعوج, פוּלָאן מִתִ'לְ קִרְן אֶלְחַ'רּוּבְּ חִלִוְ אִעְוָגְ'). (חנא שחאדה, 19.10.14, מע'אר). "מיתל קרן אל חרוב" (שייח' אבו מוחמד חסיין אלמאז, 1.11.11, כעבייה). נזכיר כאן את הערתו של הכומר היווני פילותאוס מעכו: "חרוב הוא סמל החטא, מתוק בהתחלה וקשה לאחר מכן" (22.3.07).
פרי החרוב הוא תמיד עקום כמו קרן ומכאן שמו הלועזי של החרוב "Ceratonia" הנגזר מהמילה היוונית "Keratos" שפירושה "קרן". כאשר רוצים לציין מישהו שאינו מצטיין במידות טובות נהוג לומר: "אל תהיה כמו פרי החרוב עקום תהיה ישר " (לַא תְקוּן מִיתְ'ל אִלְחָרוּבְּ אָעְוָוג', لا تكُون مِثِلْ الخَرُّوبْ إعْوَجْ).(חאלד עלי, 11.7.12, ערב אל עראמשה) או בניסוח אחר "עקום כמו חרוב" (אִעְוָוג' זַיְ אֶלְחַרוּבְּ, إعْوَجْ زَيْ الخَرُّوْبْ). (נימר נימר, 6.12.11, חורפייש; עאטף סלימאן, 19.10.14, עיילאבון) פלוני שאינו כליל המידות הטובות הוא "כמו חרוב" (מִיתְ'ל אִלְחָרוּבְּ", مثل الخروب) (תמיר פלאח, 11.8.04, מאזאריב; שייח' אבו מוחמד חסיין אלמאז, 1.11.11, כעביה) והכל יבינו במה המדובר, הרי מעולם לא נראה במחוזותינו פרי חרוב ישר. כן, ייאמר בלעג " ישר כמו פרי של חרוב" (דוּעְ'רִי זַי קִרְן אלְחַ'רּוּבְּ دغري زي قرن الخروب) (מוחמד עלי ג'דידת , 12.11.04, ביר אל-מַכְּסור) 
גזעו של עץ החרוב הוא לעתים חלול ואפל ואין לצפות מי מסתתר שם, כך מתואר הבדווי השומר בקנאות על סודותיו: "סודו של הבדווי חשוך כמו עץ חרוב" (אִלְבַּדָוִי סִרּוּ עִתִם מִיתְ'ל אֶלְחַרוּבְ, البدوي سرُّه عِتِم مثل الخروب). (אבו אמין חאלדי, חוואלד, 26.8.04). "הלב שלו אפל כמו לבו של החרוב (מוחמד עלי ג'דידת , 12.11.04, ביר אל-מַכְּסור).
אגדה אחת מספרת: "למלך אחד הייתה בת טובת מראה, יום אחד נאנסה הבת והאשימו במעשה בחורה שהייתה דומה לבחור. כאשר התיזו את ראשה של הנאשמת נתגלתה זהותה האמיתית ואז התחרטו על המעשה. על קברה של הבחורה צמחו פרח הזנבק (שם כללי לאירוס, לשושן ולחבצלת, כולם פרחים לבנים המעידים על צדקת המת). כיוון שבת המלך הסכימה למעשה האונס קברו אותה ועל קברה צמח עץ חרוב הנחשב לעץ רע" (שיח' חוסיין שאהין, איש דת דרוזי מבית ג'אן, 13.11.05). 
אומר הפתגם הנפוץ בכפרי הגליל: بعد شراشِك عالخرّوبة ! (בַּעְד שְׁראשִקְ עַלְחַ'רּוּבַּה) כלומר: הבגדים "הסמרטוטים" שלךְ עדיין תלויים על עץ החרוב. הכפריים נהגו לתלות כביסה על עצים. משתמשים בו כאשר כאשר מעירים לאדם שמפגין שכחה לעברו האישי הלא רחוק. הסיפור מאחורי המשפט (הפתגם) הוא שבחורה כפרית עם חתן עירוני, בביקור הראשון שלה לבית הוריה, שאלה את אביה: "מה זה הפרי העקום התלוי על העץ הזה?" האב ענה לה בכעס ותהייה: "בַּעְד שְׁראשִקְ עַלְחַ'רּוּבַּה" – הסמרטוטים שלך עדין על החרוב כלומר מהר מדי בתי שכחת את מוצאך! בפתגם זה בהקשר לכל אדם שמכחיש/שוכח את עברו ובמיוחד העבר הלא רחוק! (סאלח עקל ח'טיב, מידע אישי). חוטבי עצים, לא התעניינו בעץ החרוב כי הוא לא טוב להסקה, לכן התפרסם הפתגם: الخروب حطب المغلوب אלְחַ'רוּבּ חַטַבְּ אלְמַעְ'לוּבְּ כלומר רק הנזקק "המפסיד", ישתמש בעץ של החרוב.(מחמד נפאע, 13.7.14, בית ג'ן). 
 
 
החרוב, שלמה המלך וחורבן הבית
אגדות רבות מספרות אודות "אופיו הרע" ומבשר הרעות של החרוב. את הספור הבא שמענו מפי מפי אבו ראזי בן ה-95 מבועיינה נג'ידאת (16.8.04) אשר בשולי עמק בית נטופה: "שלמה המלך היה מתעורר כל בוקר והיה רואה עץ חדש שהופיע בקודש הקודשים. שאל שלמה המלך את העץ "מה אתה עושה פה?" ראשונה הייתה התאנה שענתה "באתי לברך אותך". כך כל בוקר היה מופיע עץ שונה שבא לברך. יום אחד הופיע החרוב. שאל שלמה המלך "מה אתה עושה פה?" ענה החרוב "אני אחרון העצים ובאתי להחריב את בית המקדש". ואחרי 400 שנה בא נבוכדנצר והחריב את כל המדינה". 
 סיפור זה ודומיו הנפוצים בפולקלור הערבי (Teuma 1987 :84-86) מקורם בכתוב בקוראן "ויהי בגזרנו עליו למות, לא גלה להם איש את מותו כי אם תולעת הארץ, אשר אכל את מטהו; ובראות אותו השדים נופל מת ארצה ויאמרו: לו ידענו את הרז הזה, לא נשארנו בענשנו ובחרפתנו"‏ (סורה 34 פסוק 13, תרגום רקנדורף). אגדה זו מקורה בתלמוד (מסכת סנהדרין דף כ', עמוד ב' ) :" בתחילה מלך שלמה על העליונים שנאמר: וישב שלמה על כסא ד', ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר: מה יתרון לאדם בכל עמלו, וכתיב: זה היה חלקי מכל עמלי." בעוד בשני המקורות לא צוין ממה עשוי המקל עליו נשען שלמה, המסורת הערבית מייחסת זאת לחרוב על סמך הדמיון בין שם הצמח לבין הפועל "חרב" (גם בערבית) שמשמעו להרוס (Teuma 1987 :84). אל-והידי (Al wahidi) , פרשן של הקוראן בן המאה החמישית, שעסק בפרשת מותו של שלמה המלך מביא את הסיפור הבא: "שלמה המלך היה נוהג לשאול כל עץ צעיר": "איזו מחלה אתה יכול לרפא" ואז היה העץ עונה "כך וכך". כאשר גדל החרוב הוא נשאל "עבור מה אתה?" והוא ענה "אני נועדתי להרוס את בית מקדשך." שאל שלמה המלך "אתה באמת תהרוס אותו?" ונענה "כן!!". השיב לו שלמה "איזה עץ מרושע אתה." זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר (Wahidi 1989:9). תאופיק כנעאן (Canaan1927:37-38 ) מביא ספור מורכב יותר, הקושר את כל הקצוות: "[...] התפלל אז שלמה המלך, עקר את החרוב ושתל אותו בגינתו [...] כאשר היה לשתיל חסון עקר אותו ועשה ממנו מקל הליכה. שנים רבות קודם לכן, בלקיס מלכת שבא, הגיעה להציג למלך שאלות קשות, אחת מהן הייתה כיצד להשחיל חוט משי דרך חרוז. שלמה קרא לעזרה את כל החיות, הצפורים, הזוחלים והתולעים ורק תולעת לבנה אחת קטנה ביצעה את המשימה. היא לקחה את קצה החוט בפיה וזחלה מצידו האחד של החרוז ויצאה מצידו האחר. המלך שלמה העניק לה את בקשתה לשכון בכל צמח שתבחר בו למזון. ללא ידיעתו היא מצאה לה משכן מתחת לקליפת ענף החרוב ממנו נעשה המטה... כאשר בא יומו של המלך, הוא ישב כהרגלו, נשען על מטהו. כאשר הגיע מלאך המוות ליטול את נשמתו, הספיקה התולעת לכרסם מבפנים את המטה והוא נשבר לפתע ואז התגוללה גופת המלך על הרצפה". 
 
פיית החרוב
קרואופוט ובלדנספרגר סיפור בשמו של של תאופיק כנעאן הממחיש את קיומם של יצורים מסוכנים השוכנים בתוך עצי חרוב: חוטב עצים מרמאללה, שיצא בבוקר לעבודתו, פגש בכלה מכוסה זהב, שיצאה מתוך עץ חרוב. היא שוחחה אתו במתיקות, והבטיחה לו עושר רב אם אך ישליך את הגרזן שעל כתפו וילך בעקבותיה, אבל כשסירב להיענות לה, היכתה על עיניו ועיוורה אותו. (Crowfoot and ) Baldensperge 1932:113).
אחרית דבר
למרות הפולמוס האם היה החרוב בארץ בימי המקרא ומתי הגיע לישראל (כסליו, 1988; Liphschitz 1987 ) מקובל כיום שהחרוב הוא עץ ממוצא מזרח ים תיכוני (Ramón -Lacca and Mabberly 2004; Zohary 2002) אך אולי היה פחות נפוץ בארץ בתקופות קדומות (כסליו, 1988;1987 Liphschitz). לפי הציטוטים מהתלמוד נראה שנחשב כעץ שגודל בתרבות (פליקס 1994:203-214). לכן אין פלא שהיבט זה זכה להתייחסות חיובית אל העץ כפי שבאה לשיאה, אצל היהודים, בימי התלמוד. העץ נחשב בכפר הערבי, בין היתר, בעבור רכז הפרי שהוא מקור המתקה חשוב כ"דבש חרובים" (רוב). קשה יותר להסביר את ה"קללה" הרובצת על החרוב כמשכן שדים, ככל הנראה כבר לפחות מאז המאה העשירית לספירה. להתייחסות שלילית זו אל החרוב כעץ מקולל ומקום משכן שדים הדים הן באגדות יהודיות ומוסלמיות הקושרות את החרוב לשלמה המלך. מסורות אלו שרירות ונפוצות גם כיום ברחבי הארץ. הקשר שבין החרוב ולנחשים נראה כמיוחד לפולקלור בארץ הם מפי מוסלמים והן מפי דרוזים. 
הפתגמים הערביים הקשורים לחרוב כולם בעלי אופי שלילי המתייחס לפרי העקום ולליבו ה"אפל" של העץ. בעצי חרוב זקנים הגזע חלול ולעתים קרובות בעל גוון משחיר בנוסף לאפלוליות השוררת בפנים ויש בה מן האיום ומקום מקלט לנחשים. הנימוק שהצבע השחור של הפרי הוא מקור שמו הרע נראה קלוש לעומת חשיבותו הרבה של החרוב בעיקר כמזון לעניים ובעיתות חירום. בכך וודאי נגרם "עוול" כשלהוא לשמו הטוב.
תודות:  תודה גדולה לד'ר יואל פרץ על הערותיו מאירות העיניים. 
 
ספרות:
דפני, א. 2010. עצים מקודשים בישראל. הקיבוץ המאוחד. תל אביב.
חדאד, מ. 1981. פולקלור ארבע העדות בפקיעין. דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות. 8:129-137. 
כסלו, מ. 1987 ההסטוריה של החרוב בארץ, חלמיש 6: 20-30 .
 פליקס, י. 1994. עצי פרי למיניהם צמחי התנ"ך וחז"ל. ראובן מס. ירושליים. 
שפירא, ע. 2005 . מדרש עשרת הדיברות (טקסט, מקורות ופירוש). מוסד ביאליק . ירושלים.
 
Canaan, 1927. Mohammedan Saints and Sanctuaries in Palestine. London: Luzac and Co.
Crowfoot, G.M.H. and L. Baldensperger., 1932. From Cedar to Hyssop. New York and Toronto: Sheldon Press.
Dafni, A., 2006. On the typology and the worship status of sacred trees with a special reference to the Middle East. Journal of Ethnobiology and Ethnomedicine, 2(1), 
Frazer, J.G. 1923. Folklore in the Old Testament. Tudor Publishing Company. New York.
Ghrabi Z. 2005. A Guide to Medicinal Plants in North Africa, IUCN Centre For Mediterranean Cooperation. Malaga.
Hehn, V. 1885. Cultivated Plants and Domesticated Animals in their Migration from Asia to Europe: Historico-linguistic studies. Sonnenschein, London. 
 Howell D. 1970. Health rituals at a Lebanese Shrine. Middle Eastern Studies. 6:179-88. 
Liphschitz, N., 1987. Ceratonia siliqua in Israel: an ancient element or a newcomer? Israel Journal of Botany, 36:191-197.
Marakis, S., 1996. Carob bean in food and feed: status and future potentials: a critical appraisal. Journal of Food Science and Technology, 33:365-383.
Ramón-Laca, L. and Mabberley, D.J., 2004. The ecological status of the carob-tree (Ceratonia siliqua, Leguminosae) in the Mediterranean. Botanical Journal of the Linnean Society, 144:431-436.
Teuma, E., 1987. The Solomon legend in Muslim tradition. Melita Theologica 38:81-87.
Vardanyan, S.A., 1999. Amirdovlat Amasiatsi. A Fifteenth-Century Armenian Natural Historian and Physician. Caravan Books, Delmar. New York.
Wahidi, A.A., 1989. Asbab al-Nuzul. Beirut: Maktabah al-Tsaqafah. Ahmad al-Wahidi, Asbab al-Nuzu. Beirut: Maktabah al-Tsaqafah.
Zohary, D., 2002. Domestication of the carob (Ceratonia siliqua L.). Israel Journal of Plant Sciences, 50(supl.):141-145.
גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים