ציד דגים באמצעות צמחים בישראל

ליבנה רפואי:
עוד בשנות החמישים למאה הקודמת היה נהוג בארץ, להשתמש בפיתיון המוכן מגלעיני הליבנה לציד דגים במקווי מים רדודים או בנחלים הזורמים לאיטם. לפי אחת העדויות מהכרמל: "אספנו גלעינים של ליבנה במורדות הכרמל מתחת לעצים. כתשנו אותם במכתש, הוספנו קמח וקצת מים והכנו כופתאות קטנות (או פירורים גדולים) ופיזרנו בבריכות רדודות של הקישון. כבר אחרי חצי שעה התחילו הדגים לצוף על פני המים ומיהרנו לאסוף אותם לפני שייסחפו בזרם.(ג'ודאת חסון, 6.7.1980 , דליאת אל כרמל). ישנם כאלו המדגישים את חשיבות הכללת ציפת הפרי בהכנת הפיתיון (סלמאן אבו רוכאן, עוספיה, 15.7.1978). היה מישהו שהוסיף שכדאי לאסוף את הדגים מייד ולנקותם לפני שהרעל ייספג בגוף הדג (עלי אל ענאן אבו חאלד, סלמה, נחל צלמון, 2.8.2004, עאטף סולימן ,19.10.14, עיילאבון).

בספרות מצאנו שיטת הכנה נוספת שהייתה נהוגה בארץ. טחנו את הגלעינים, הרתיחו אותם בתוספת קמח וכיס מרה של כבש הוסיפו קמח בפעם השניה והרתיחו עד לקבלת משחה סמיכה. ייבשו את המוצר וכאשר נזקקו לפיתיון פוררו כמות מסוימת ממנו ופיזרו על פני המים בבריכות רדודות או בזרימות מתונות שידוע שיש בהם שפע של דגים. בדומה לשימוש שנעשה בפקעות הרקפת משתמשים בפיתיון גם בים כאשר הוא שקט ביותר. יש דייגים הטוענים שהרקפת יעילה יותר במים מליחים ומתוקים בעוד הליבנה טוב יותר בים הפתוח (Hornell (1941:127. גם אפרים הראובני מציין את השימוש במרת כבש להכנת הפיתיון (הראובני 1930:126). לפי עדות, בת ימינו, מלבנון, היו טוחנים את הגלעינים עם לחם וכנראה הוסיפו גם חול כדי שהפתיתים ישקעו לעומק בו עשויים להיות הדגים. אם מפזרים אבקה על פני המים היא מתפזרת ללא תועלת. המדובר בדיג בחוף הים ואם הוא נעשה בבריכות רדודות היו מסתפקים באבקה בלבד ((Hepper 2004:338. בתקופת המנדט נמכרו הגלעינים בשווקים בארץ (Hornell 1941:127) וכיום קיים המסחר בהם גם בלבנון (Hepper 2004:338). השימוש בגלעיני ליבנה להרעלת דגים ידוע היטב מהספרות מקפריסין (Thorlacius 2011:21, Maisels 1988: 78) ומטורקיה (Senkardes and Tuzlaci, 2014:67).

בחפירת גשר בנות יעקב (מהתקופה הפלאוליתית התחתונה, שגילה כ-790,000 - 690,000 לפנה"ס) נמצאו כמה מאות גלעיני ליבנה רפואי (דר' יואל מלמד, מידע אישי) וזה המידע הקדום ביותר בענין זה. מאחר ולא ידוע לנו על שימוש אחר בגלעינים, פרט למחרוזות תפילה (Crowfoot and Baldensperger 1932:108) סביר להניח שהם שימשו לציד דגים. גלעין אחד של ליבנה נמצא באתר הפרהיסטורי (האלף השמיני עד השישי לפנה"ס) שבעתלית ים (Galili et al., 2004:24) והחוקרים מצביעים, במפורש, על האפשרות לשימוש לציד דגים

רקפת:
מינים שונים של רקפת משמשים להכנת פיתיון לציד דגים במרחב שבין אירופה להודו (Acevende-Rodriguez 1990:20)). לפי אפרים הראובני: "ייקחו את עיקר (=פקעת) הרקפת ירמסוהו הדק היטב כסבון אשר יפזרו על פני המים. הדגים באים ושותים מהמים האלה ומשתכרים" (הראובני 1930:126). מספר מוחמד אחמד חסן סעידה, (שייך בורייק, כפר ארמני שהיה בחוף הכרמל, 21.8.1980): "היינו לוקחים פקעות של רקפת, כותשים אותן, מוסיפים קמח או פיתה ישנה ומפוררת ומכינים מהם מעין דייסה. הלכנו לבריכות הרדודות של טנטורה, פיזרנו את הפיתיון וחיכינו כשעתיים. בימים בהם היו סערות הגלים היו ממש מקציפים את הבריכות בהם שמנו את הפיתיון. לאחר מיכן היינו אוספים את הדגים הגדולים הראויים למאכל, מנקים אותם ולפעמים היינו צולים במקום. לפי עדות נוספת : "היינו משתמשים בפקעות טחונות של רקפת מעורבות בשרידי פיתות יבשות שהרטבנו ופיזרנו על פני המים. הדגים שאכלו נעשו איטיים ותוך כחצי שעה צפו של פני המים ואפשר היה לתפוס אותם בידיים. שמעתי מסבא שלי שפקעות גדולות וישנות טובות יותר מפקעות קטנות וצעירות. השתדלנו להבריח את הדגים לבריכות קטנות כדי שהפיתיון לא ייסחף במים הזורמים (עבאס מוטסטפה דאוד, סלאמה. 2.8.2004)

עדויות אלו דומות ביותר לתיאור מנאפולי מהמאה ה-19: "האנשים הפשוטים מכירים היטב את תכונת המרירות של הרקפת ...הדייגים מניחים את הפיתיון הטחון בחורים שבין הסלעים שם יש דגים ואז הדגים מורעלים מייד הם צפים מסוממים על פני המים וניצודים בקלות. כן מקובל למלא שקית מחוררת כפקעות כתושות ולהניחן בחורים בגדות נחלים ואגמים. והם מרעילים את כל הדגים בסביבה" (Badham 1854:21).

אנשי עתלית היו ידועים במיוחד בשימוש זה, במפרצם, כאשר הים היה שקט. אנשים מחיפה ומעכו השתמשו, בעבר, ברקפת גם בים וגם בנחלים אבל מצאו שדינמיט יעיל יותר (127Hornell 1941:).

הד לשימוש וליעילותו הרבה זה נותר בשניים משמותיה הערביים של הרקפת מְנַוִּם אלְחוּתְ )منوّم الحوت) שפירושו "מרדים הלוויתן" ומְנַוִּם אלְ-סַמַכְּ (منوّم السمك) שמשמעו "מרדים הדגים" (דפני וח'טיב 2017:1702). 

בוצין מפורץ:
כבר אריסטו בספרו "ההיסטוריה של בעלי החיים" (8:13, Aristotle 1863:220) מציין שדגים ניצודים בעזרת בוצין במי נחלים ובריכות וכי הפניקים מרעילים את הים באותה דרך. השימוש במיני בוצין להרעלת דגים ידוע, כיום, במיוחד בישראל, סוריה ויוון ואירופה ובמיוחד מהבלקן והקרפטים (1967: passim Gunda), בעירק (Husein and Rasheed 2011), בהודו (Mishra et al., 2014:182) ובמצריים (עיסא בק 187:1971 ). ציד דגים בעזרת בוצין היה ידוע באנדלוסיה המוסלמית, לפי אבן אלביטאר ((1248-1197 נקרא הצמח בשם "מרדים הלוויתן " (שַׁיְקַרָאן אֶלְחוּת, شيكران الحوت) הוא נקרא כך, כי אם ניקח אותו ונכתוש אותו על סלע ונזרוק אותו במים עומדים ומערבבים טוב, אזי כל הדגים שבמים יצופו הפוכים על פני המים.

אפרים הראובני (1930:127) מציין את השימוש בבוצין אך ללא כל פרטים. הורנל, שהיה יועץ לעניני דייג של ממשלת המנדט בארץ, מצטט את הראובני שסיפר לו כי לקחו ענפים יבשים של בוצין, השליכו אותם למים וחבטו בהם בעזרת מקלות עד שהמים נעשו צהובים. הוא מוסיף ומעיר "קשה להבין איך ההליך הזה יכול להצדיק את התוצאה עליה הוצהר" (Hornell 1941:127).

העיד אחד המרואיינים: " שמעתי שבעבר השתמשו בבוצין לציד דגים בלבנון אבל איני יודע כיצד השתמשו בו (עלי חסאן סווידאן, 29.4.1981, ערב אל עראמשה). בדרום עירק נהגו לטחון את כל חלקי הצמח ולהשתמש באבקה (Husein and Rasheed 2011:418).

בכפרים ברומניה ובהונגריה משתמשים במיני בוצין, להרעלת דגים, בכמה דרכים: עלים ירוקים ופרחים נמעכו ונזרקו לזרם האי בנהר; זרעים נטחנו ביחד עם זרעי תירס הכינו מהם דייסה שחולקה לכופתאות קטנות שנזרקו למים; זרעים נכתשו עם בשר טחון והשתמשו בפירורים כפיתיון ( Gunda 1967:7). סביר להניח שהשימוש בבשר (כמו גם לגבי הליבנה) אמור להגדיל את כושר המשיכה של הפיתיון.

בטורקיה השימוש הזה במיני בוצין נפוץ כדי כך שהצמח מכונה בטורקית "צמח הדג" (Husein and Rasheed 2011:148) ובאחד הלהגים הפרסיים "רעל דגים" (Jamshidi-Kia et al., 2018:1).

גורמי ההרעלה:
כדי שתכשיר המוכן מצמחים יהיה מתאים לציד דגים הוא חייב לענות על הדרישות הבאות: שיהיה מסיס במים ויתפזר בהם במהירות, שישפיע על הדגים, ושלא יהיה רעיל לבני אדם (Wilhelem 1974:243). הדגים כל כך רגישים להשפעה הרעילה של הציקלמין כדי כך שמיהול אחד לשלושת אלפים מספיק כדי לגרום להם לצוף על פני המים ללא תנועה בעוד דגים קטנים מתים מיד. הורנל מעיר על הרקפת, הליבנה והבוצין: "אף אחד מהצמחים האלה אינו מזיק אם הדגים מנוקים בצורה מתאימה ונשטפים לפני הבישול" הורנל (Hornell 1941:126).

בכל שלושת מיני הצמחים, המשמשים ציד דגים, נמצאו ספונינים שונים הידועים כרעילים לבעלי דם קר כמו דגים ונחשים. חומרים אלו פוגעים ברקמה המצפה את אברי הנשימה (אפיתל) וגורמים לחנק (Desai et al., 2009:14). בגלעיני הליבנה נמצאו ספונינים שככל הנראה הם הגורמים להרעלת הדגים (Segal et al., 1964:127). בניסוי בו הוספה תמצית מציפת פרי הליבנה לאקווריום בו היו דגי זהב, הם הראו שינויים באורינטציה אחרי כרבע שעה ומתו כ- 45 דקות לאחר התחלת הניסוי (Dib et al., 2009:1106).

התרכובת הנפוצה שנמצאה בפקעות הרקפת נקראת ציקלמין (והמציינת השם המדעי של הסוג Cyclamen) .הרקפת ידועה כרעילה לבני אדם וקיימת מחלוקת לגבי חומרת השפעתה (Poerke et al, 1987). החזירים, לעומת זאת להוטים אחרי הפקעות העשירות בעמילן ונקראים בהתאם לכך, בשם "לחם החזיר" בגרמנית (Sabrot, Winter 1951;66) ובאנגלית (Sowbread, Swinebread ,(Turner 1987:314).

בניסוי שנערך על השפעת אבקת בוצין על התנהגות קרפיונים באקווריום נמצאו סימני הרעלה אך לא רשמה תמותה (Husein and Rasheed 2011:418).

 היתרונות והחסרונות של שיטת הדיג:
באמצעות הרעלת דגים בחומרים המופקים מצמחים אפשר להשיג כמות גדולה של מזון בזמן קצר. היה מי שציין שהשימוש בפקעות רקפת מאד יעיל כלכלית וכי כמויות גדולות של דגים עולים ברשת בתנאים מתאימים (Hornell 1941:127).

במרוצת הדורות שיטה זו נידונה לביקורת מאחר והיא פוגעת בכל הדגים ללא אבחנה בגודלם, מה שגורם להדלדלות אוכלוסיית הדגים (Acevendo-Rodriguez 1990:2). בארץ כבר התריע בודנהיימר והזהיר מפני המחיר הכבד לדגה בעתיד (Bodenheimer 1935:432). שימוש זה היה נפוץ ביותר במיוחד בימי מלחמת העולם השניה, לקראת שנות הארבעים פרקטיקה זו נסוגה לאור שלל הדגה הרב בשימוש בחומרי נפץ לדיג (Hornell 1941:126).

בכמה אזורים בעולם שיטה זו נחשבת כלא חוקית ושימוש זה כמעט נזנח לחלוטין ובימינו עדיין מצויה בחברות מסוימות בעיקר באזורים הטרופיים של דרום אמריקה (Howes 1930:129). כתוצאה משימוש מופרז בציד דגים בדינמיט ובצמחים הוציאה ממשלת המנדט (העתון הרשמי 10.6.1937) צו האוסר לדוג בשיטות אלו. למעשה נעלמה התופעה מהארץ מספר שנים לאחר קום המדינה.

אחרית דבר:
השימוש ברקפת ובבוצין (או במינים אחרים מבני סוגם) להרעלת דגים היה ידוע לאורך ההיסטוריה במרחב שבין הודו לאירופה והשימוש בארץ אינו אלא חוליה אחת ברצף הגיאוגרפי-תרבותי הזה. השימוש בליבנה רפואי, נראה כמוגבל רק למזרח התיכון ולפי העדות הפרהיסטורית, המצויה עד כה, זה הצמח הראשון ששימש למטרה זו.

למרות שהובטח לבני ישראל: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. (בראשית ט' ב').
הנסיון המצטבר משך הדורות, הוכיח, שלא לכל שיטות הדיג יש הגיון אקולוגי של שמירת הסביבה. האדם יכול להפיל את מוראו וחיתתו על דגת הנחלים והים עד כדי סכנה להכחדתם. למרות שזו לא הסיבה לנסיגת שיטת דייג זו, מדובר במסורת שנעלמה וירדה, בארץ, לתהום הנשייה ממש מול עיננו.

תודות: ד'ר יואל מלמד על המידע האישי ולד'ר שרל'ה אורן על הארותיה.

ספרות:

אבן אלביטאר. 1992. אלג'אמע למפרדאת אלאדוויה ואלאע'ד'יה, ביירות. (בערבית).

הראובני, א. (1930). צמחי רפואות וסגולות .אצל הערבים בא"י. הרפואה ד': 130-123.

עיסא בק, אחמד ( 1971). מועג'ם אסמאא אלנבאתאת, קהיר. (בערבית).

Acevedo-Rodriguez, P. (1990). The occurrence of piscicides and stupefactants in the plant kingdom. Advances in Economic Botany, 8:1-23.

Aristotle (1862). The History of Animals in Ten Volumes. Trans. R. Creswell. London: Bohn.

Badham, D. (1854). Prose Halieutics: or, Ancient and Modern Fish Tattle. London: J.W. Parker and Son.

Bodenheimer, F.S. (1935). Animal Life in Palestine. Jerusalem: L. Mayer.

Crowfoot, G.M.H. and L. Baldensperger (1932). From Cedar to Hyssop. New York and Toronto: Sheldon Press.

Desai, S.D., Desai, D.G. and H. Kaur (2009). Saponins and their biological activities. Pharma Times, 41:13-16.

Dib, R., Makhoul, K. and Maalouf, R. (2016). Preliminary bioactivity investigation of Styrax officinalis fruit extract as potential biopesticide. Journal of Pharmacognosy and Phytotherapy, 8:209-213.

Galilee, E., Lernau, O. and I. Zohar (2004). Fishing and coastal adaptations at 'Atlit Yam - A Submerged PPNC FISHING village off the Carmel Coast, Israel. Atiqot 48: 1-34.

Gunda, B. (1967). Fish poisoning in the Carpathian area and in the Balkan Peninsula. University of California.

Hareuveni, E. (1930). Medicinal and magical plants in the Arabs in Palestine. Ha'refua 4:123-130. (In Hebrew).

Hepper, F.N. (2004). Two plant fish-poisons in Lebanon. Veterinary and Human Toxicology, 46: 338-339.

Hornell, J. (1941). Fishing-Poisons. Man, 41:126-128.

Howes F.N. (1930). Fish-poison plants. Bulletin of Miscellaneous Information (Royal Botanic Gardens, Kew), 1930:129-53.

Husein, R.H. and Rasheed, R.O. (2011). Ecophysiological Effects of Ichthyotoxic (Verbascum sp.) on some Local Fishes in Sulaimani City-Iraq. Journal of the University of Babylon, 18:418-426.

Ibn al-Bayṭār, 1992. Al-Ğāmiʿ li-Mufradāt al-ˀAdwiya wa-lˀAġḏiya [=The Collection of the Names of the Medicines and Food]. Bayrūt, (In Arabic).

Jamshidi-Kia, F., Lorigooini, Z., Asgari, S. and Saeidi, K. (2018). Iranian species of Verbascum: a review of botany, phytochemistry, and pharmacological effects. Toxin Reviews. https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/15569543.2018.1457055

Maissels F. (1988). The Feeding Ecology of the Cyprus Mouflon Ovis orientalis Gmelin 1774, in the Paphos Forest, Cyprus. PhD thesis, University of Edinburgh.

Mishra, R., Sharma, S.C. and Sharma, A. (2014). Plants used for stupefying fishes by Tharus of Udham Singh Nagar Uttarakhand, India. Indian J. Applied & Pure Biology, 29:181-183.

Palestine Gazette .1937. Government of Palestine. Jerusalem.

Segal, R., Govrin, H. and Zaitschek, D.V. (1964). A new type of saponin from Styrax officinalis L. Tetrahedron Letters, 5:527-530.

Senkardes, I. and Tuzlaci, E. (2014). Some Ethnobotanical Notes from Gundogmus District (Antalya/Turkey). Marmara Üniversitesi Saglik Bilimleri Enstitüsü Dergisi, 4:63-75

Spoerke, D.G., Spoerke, S.E., Hall, A. and Rumack, B.H. (1987). Toxicity of Cyclamen persium (Mill). Veterinary and Human Toxicology, 29:250-251.

Thorlacius, G.E. (2011). The effects of natural compounds on immune cell activation. The effects of dietary fish oil on ex vivo chemokine secretion by murine splenocytes and lichen or cyanobacterial polysaccharides on in vitro cytokine secretion and signaling pathways in human monocytes. Thesis for the degree of Master of Science, University of Iceland Faculty of Medicine, School of Health Sciences.

Wilhelm Jr, G. (1974). The mullein: Plant piscicide of the mountain folk culture. Geographical Review, 64:235-252.

Winter, W. (1951). Two Greek names for the truffle. The American Journal of Philology, 72:63-68.