אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב

החמור פחות הערך 
כמה צמחים רעילים, מרים או פחותי ערך זכו להיקרא, בערבית, על שם החמור, שאין תהילתו ידועה ברבים: ההרדוף מכונה " וָרְדְ אֶלְ-חְמַאר " – ورد الحمار( =ורד החמור) ו" סַם אֶלְ-חְמַאר " – سم الحمار ( = רעל החמורים) בדומה לשם באיטלקית "קוטל חמורים " ( Amazza l'assino).
לעתים מוסיפים את שם החמור כשם תואר לשמו של צמח מסוים, פחות בערכו, רעיל או חסר תועלת, אך הדומה לצמח אחר בעל חשיבות.
חסת המצפן: (חַ'סְ אֶלְ-חְמַאר خس الحمار = חסת החמור) , עליה הצעירים נאכלים אך הרבה פחות טעימים ממיני חסה אחרים שלא להזכיר את חסת הגינה.
ברקן סורי: (חֻ'רְפֵישְ אֶלְ-חְמַאר – خرفيش الحمار, או חֻ'רְפֵישְ אֶלְ-חַמִיר – خرفيش الحمير = ח'ורפיש החמורים ) להבדיל מהגדילן המצוי שגבעוליו הצעירים והעסיסיים נאכלים ברצון ובהתאם לכל מכונה " חֻ'רְפֵישְ אֶלְ-נַּאסְ " – خرفيش الناس, כלומר, גדילן בני האדם.
צתרה ורודה: (זָעְתַרְ אֶלְ-חְמַאר – زعتر الحمار = אזוב החמור) מין זה פחות בטעמו מהאזוב המצוי ותערובת הזעתר המוכנה ממנו מרה ופחות טעימה מזו המופקת מהאזוב המצוי (=זעתר, ללא ציון שום שם תואר נוסף).
בלוטה גלונית: (חְ'וֵיחִ'תְ אֶלְ-חַמִיר – خويخة الحمير = "מרווה ריחנית" של החמור), ח'ויחה (= מרוה ריחנית) זו צורת הקטנה של ח'וֹחְ' ( خوخ= אפרסק ) . ממרווה ריחנית מכינים תה (אם כי לא טעים במיוחד). עפציה נאכלים ובעלי טעם הדומה לזה של אפרסק (מכאן שמה הערבי) בעוד הבלוטה הגלונית חסרת שימוש.
כלך מצוי: (שׁׁוֹמַר אֶלְ-חַמִיר – شومر الحمير = שומר החמור).
בגלבוע (טובאס) מכנים את נירית הקמה בשם " שׁוֹמַר חֵ'ֵילְ " – شومر خيل(=שומר הסוסים) לציון העובדה שמין זה נחותה בטעמו לעומת מהשומר האמיתי.
חלמית מצויה : ח'ֻֻבֵּיְזִתְ אֶלְ-ג'ַמַל – خبيزة الجمل, מאחר ומין זה פחות טעים מחלמית מצויה, היא ה"חוביזה " הזכורה לטובה מימי המצור על ירושלים במלחמת העצמאות.
זוטה צפופה: (זָעְתַר אֶלְ-חַמִיר – زعتر الحمير , "קרובה" של מיני הזעתר אך חסרת טעם וריח.
קדד גדל פרי - בֵּייצ' אֶלְ-חְמַאר - بيض الحمار (=אשכי החמור) לציון צורתם של הפירות התפוחים.

על דודאים וחמורים
כבר יוסף בן מתתיהו מספר לנו על טקס עקירת צמח כשפים המזוהה כדודאים (מלחמות היהודים - ז' ו' ג'): "בעמק המקיף את העיר מצד צפון יש מקום הנקרא בערס. ובו גדל שורש בעל אותו שם. רוצים לקחתו, לא קל לעשות כן, כי הוא בורח מן היד ואינו נותן שייקחוהו אלא אם גם שפך עליו דם נידה, ואפילו אז מוות צפוי לנוגע בו. אפשר לקחתו גם באופן אחר בלי סכנה, והוא: חופרים תעלה סביבו עד אשר נשאר רק חלק קטן מן השורש חבוי באדמה. ואז קושרים אליו כלב, וכאשר הכלב ירוץ אחרי בעליו, השורש נעקר בקלות, אך הכלב מת מיד. אחרי זה אין האדם הלוקח את השורש צריך לחשוש מאומה".
במסורת היהודית נתגלגל הכלב בחמור כפי כמסופר: יששכר חמר גרם. אל תיקרי גֶּרֶם אלא גָּרַם, שהלך ראובן בשדה ומצא דודאים, ולא היה יודע מה הם, והלך ואסר חמור בדודאים והלך לו, מה עשה החמור רצה לברוח ונעקרו הדודאים וצעקו צעקה גדולה ומת החמור, כי כן דרך הדודאים, וכשבא ראובן אצל חמורו וראהו מת, הבין שהיו דודאים, ולקחם ונתנם לאמו לאה ונולד יששכר ואותו החמור שהוציא הדודאים גרם ליששכר שנולד ועל כן אמר, יששכר לא גרם לו שיבוא כי אם החמור: רובץ בין המשפתים ( מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק מ"ט, סימן י"ד).
אותו סיפור מופיע בגרסה אחרת:"יששכר חמור גרם, אל תקרי גֶּרֶם , אלא גָּרַם . שהלך ראובן בשדה ומצא דודאים ולא היה יודע מה הם. ואסר חמור בדודאים והלך לו. מה עשה החמור? רצה לברוח ונעקרו הדודאים, וצעקו צעקה גדולה ומת החמור. כי כן דרך הדודאים. וכשבא ראובן אצל חמורו וראהו מת, הבין שהיו דודאים, ולקחם ונתנם לאמו לאה, ונולד יששכר. ואותו החמור שהוציא הדודאים גרם ליששכר שנולד, ועל כן אמר: יששכר לא גרם לו שיבוא, כי אם החמור" ( מדרש אגדה בראשית קי"ב, ע"ח ). בארמית- סורית קרוי שורש הדודא יָבְּרוּחְ ( يبروح), וחז"ל קראו לו יָבְרוּחַ, מי שעוקרו יוצאת רוחו. בתלמוד הירושלמי ( שבת ח', ע"ב) יש רמז לאמונה שמסוכן לעקור דודאים, שכן היו כאלה שניסו לסלק את הסכנה הכרוכה בעקירתם ע"י קריאת פסוקים מן התורה. חכמינו אסרו זאת ככתוב: "אין קורין פסוק על גבי מכה בשבת, והדין דקרי על יברוח אסור". (ירושלמי, מסכת שבת, ל"ו, ע"א).
נציין שבכל המקורות הקדומים, הידועים לנו, מצוין השימוש בכלב לעקירת הדודא ורק במקורותינו המדובר בחמור. שוב נותרנו בקושיה מדוע דווקא חמור? נציע בזה רעיון את הרעיון שחיי אבותינו, בתקופת התנ'ך, נעו בין רעיה לחקלאות (זריעה וקטיף). לרועה חשוב יותר הכלב לכן יהיה מוכן לוותר על החמור ! בעוד לחקלאי חשוב יותר החמור לכן יהיה מוכן לוותר על הכלב !

הגמל יפה העיניים
בעוד החמור זוכה לתשומת לב רבה בעולם הצמחים העממי בארץ, הרי הגמל והסוס מוזכרים לעתים נדירות למדי.
מרגנית השדה מכונה בערבית "עין הגמל" ( עין אל ג'מל – عين الجمل), הגמל נחשב כסמל יופי ואין פלא שהפרח היפה הזה מושווה אליו. בעברית נקרא הצמח, בעבר, בשם "עין התכלת" בעוד ברל כצנלסון קרא לו " עיני רחל" לכבודה של רחל המשוררת.
שם נוסף בערבית הוא "עין הפרה" ( עְוֵיְנִתְ אֶלְ-בַּקַרַה , عوينة البقرة). ראוי לציין שכל השמות עוסקים בעיניים יפות!
חטמית זיפנית: "לשון הגמל" ( لسان الجمل, לְסַאן אֶלְ-ג'ַמַל) ,מאחר והעלים מחוספסים כלשון הגמל.
ברומית המטאטא : (שַׁעִרְ אֶלְ-ג'ַמַלְ) - شعر الجمل = שיער הגמל, על שום מראה התפרחת ה"שעירה"
תגית מצויה - ברך הגמל (רֻכְּבֶּת אִל גַ'מַל , ركبة الجمل) ו"מרפק הגמל" (רֵפְדֶת אל ג'מל - תעתיק ערבי ;) הפרי המחוספס מזכיר את ברך הגמל.
כאשר גמל משתולל נוהגים, בעמק הירדן התחתון, לקשור אותו לאבוס. מניחים גבעולי צלף ומבעירים אותם, העשן הצורב העולה מהם משקיט את הגמל. קרואופוט ובלדנספרגר (Crowfoot and Baldensperger, 1932:54 ) מביאות את הפתגם הבא: "אתה כמו גמל אוכל שברק ועינך על הקוצים" ( אִנְתִּי זַיְ אֶלְ-ג'ַמַלְ אִלִּי בּוֹקִלְ אֶלְ-שׁוּבְּרוּקְ וּעֵינֵיהְ עַלַא אֶלְ-שׁוֹכְּ " – انت زي الجمل اللي بوكل الشبرق وعينيه على الشوك ) . כך ייאמר על אדם גרגרן או תאוותן כמו הגמל שלמרות שהוא אוכל משהו טעים (שברק) עדיין הוא חפץ בקוצים שקשה לאוכלם.

פרסת הסוס
כמה צמחים קרויים על שם הסוס, המפורסם שבהם הוא הסוג "פרסת הסוס". השם העברי נובע מצורת הזרעים הדומים לפרסה. השם הלועזי Hippocrepis"" מקורון בשתי מלים:"hippos" פירושו ביוונית סוס ו - "crepis הוא "שם של צמח בלתי ידוע ". סביר להניח שהסוס הגיע לכאן בעקבות הפרסה.
בערבית נקראים זקן תיש ארוך וזקן הסב המצוי בשם "זנב הסוס" (ד'ַנַבְּ אֶלְ-פַרַסְ; ذنب الفرس ), אולי על שום מראה קבוצת הזרעים ארוכי הציציות המזכיר במשהו את קצותיהם הפרומים של זנב הסוס, זקן התיש וזקן הסב.
ערברבה שעירה נקראת בשם "עשב הסוס" (חַשׁיְשׁת אֶלְ-פַרַסְ , عشبة الفرس ), אולי היא אהובה על הסוס?.

אחרית דבר
מכל בהמות הבית דווקא החמור זכה, בפולקלור הערבי, למירב שמות הצמחים והסיפורים הקשורים בשמו וכמעט תמיד לגנאי. הדבר אינו מפתיע לאור מעמדו ה"נחות" לעומת הגמל והסוס הזוכים להערכה רבה בשל יופיים ואצילותם. אולי משום כך נקשרו בשמו צמחים פחותים בערכם עבור האדם אך עדיין יאים לחמור. אין בידינו פתרון מדוע נקשר החמור דווקא לירוקת או ליריקה.
חכמינו קשרו את הדודא לחמור שהוא סמלו של יששכר ולא לכלב לפי כל שאר המסורות. הכלב הרי הוא חיה בזויה כדי לסמל שבט שלם בישראל בעוד החמור נחשב לבהמה חשובה.

לעיון נוסף:
ידין, א. (1990) באמצע התמוז. משרד הביטחון. תל אביב.

Paris, H.S. and and J. Janick (2008) Reflections on linguistics as an aid to taxonomical identification of ancient Mediterranean cucurbits: the Piqqus and the Faqqous. Cucurbitaceae 2008, Proceedings of the IX th EUCARPIA meeting on genetics and breeding
of Cucurbitaceae (Pitrat M, ed), INRA, Avignon (France), May 21-24 th pp 43-51 , 2008