האקליפטוס הלימוני הזה, כיתר האקליפטוסים בעיר, ניטע כדי "לטהר את האוויר" במושבה-שהיתה מוכת יתושי קדחת שדגרו בביצות, ואשר בה, כדברי השיר "במקום אין צפורים... המוות פה שורר".
העץ ניטע ע"י משפחת רביזון ברחוב שפירא.
המשפחה נטעה בחצר שניים או שלושה עצים כאלה, אולם במכת הארבה שפקדה את המושבה בשנת 1915- כוסה רק עץ אחד בחבית, וכך ניצל.
משגדל הבחינו בייחודו: בגזעו הלבן, ובריח הלימון הנודף כשממוללים את עליו.
שנים רבות ניסו להרבותו ע"י יחורים, אולם לא הצליחו.
מספרים כי ישנו עוד עץ בגילו בכפר-סבא, מיקומו ידוע אך ורק ליודעי סוד...
צעירים ממנו שתולים בעמק בגן-גורו, וכן בגינות פרטיות לא רבות.
בעיר נמצא עוד עץ אקליפטוס שמור ומשולט ליד "כיכר המיואשים", שניטע גם הוא ע"י משפחת רוביזון, מסוג אקליפטוס המקור הנדיר פחות.
ילדי העיר נהגו להגיע ולהסניף את עליו... היו ימים!!!
היתה שמועה כי העיריה תכננה לכרות אותו, אולם עקב מחאת השכנים בוטלה המזימה...
יחודו של העץ מלבד יופיו וריחו:
מתאים לתעשיית הקורות והרהיטים מפאת צימוחו הישר וחוזק העץ
אדי עליו המורתחים מקילים על קוצר נשימה,
מקור הריח נמצא בחומר ציטרונלין הנמצא בכמות של שליש ממשקל העלה!
טיפ: איספו לכם עלים שנשרו והניחו במגרות הבגדים ובארון.
תודה ליצחק נחמן על התחקיר.
החומר לוקט בסיוע החברה להגנת הטבע סניף פתח-תקווה
מצאתי באינטרנט- שיר של אלמוני:
ליד ביתי ניצב לו
אקליפטוס לימוני
עב גזע.
שורשיו חתרו תחתיו
עד הגיעם
אל מקור המים
החיים.
כל חבריו
נגדעו באיבם,
עם בוא הבונים
החופשיים.
ורק אותו לבדו
אין איש מעז
לכרות
בעירי.