מרווה צמירה

הדפסה
  Salvia lanigera שם מדעי
  Wooly Sage Common name
מירמיה מוזאג'בה, אַיירים שם ערבי
  ميرميه مزغبه أللّغة آلعربيّة
שפתניים
Lamiaceae
משפחה
מאוחה מס' עלי כותרת
מחולק לאונות צורת העלה
מפורץ שפת העלה
חברות שיחים (בתה וגריגה) בית גידול
מרובע צורת הגבעול
שיח ובן-שיח צורת חיים
מדבר שומרון, הרי יהודה, מדבר יהודה ובקעת ים המלח, עין גדי, שרון, שפלה, נגב צפוני, נגב והרי אילת, ערבה, תפוצה בארץ
הצג מפת תפוצה
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה

דווח לנו

מרווה צמירה
צילום: © שרה גולד  
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

מרוה צמירה היא צמח שהסתגל לתנאי מדבר, והוא מרנין את העין בצבע הסגול-כהה של פרחיו. העלים מקומטים, בולטים בין העורקים, והם גזורים–מנוצים לאונות סרגליות. הגבעולים מכוסים בשערות לבנות ארוכות, אולי זה מסייע לו בדרך כלשהי לנהל משק-מים יעיל בתנאי מדבר.
מרוה צמירה פורחת בפברואר–מאי. הגביע מכוסה בשערות לבנות ארוכות. הכותרת דקה ואלגנטית, צינור הכותרת בולט בחלקו הגדול מתוך הגביע. בניגוד למינים אחרים של מרוה, שהפרח שלהם ססגוני, הרי צבעה של המרוה הצמירה אחיד לגמרי, אך לא פחות יפה.
מרוה צמירה גדלה בערבות ובמדבריות, וכן בקרקעות דלות בשולי התחום הימתיכוני. היא נפוצה בארץ בדרום ובמרכז, נעדרת מהצפון. תפוצתה העולמית משתרעת בעיקר בצפון אפריקה.


מרווה היא סוג גדול במשפחת השפתניים, טיפוסי למשפחה מבחינות רבות, וייחודי בצורת ההאבקה שלו, ביחסיו עם החרק המאביק, ובמבנה הפרח המותאם לכך. נוסף על הסימנים המשותפים לסוגים רבים במשפחת השפתניים (פרח דו-שפתני, 4 אבקנים, עלים נגדיים, גבעול מרובע, ריח חריף) – מתאפיין הסוג מרווה בפרח ששניים מאבקניו התנוונו, והוא נותר עם שני אבקנים בלבד. האבקנים גדולים, כל אבקן מחולק לשתי זרועות: התחתונה אינה נושאת אבקה, אלא משמשת מִדְרָך לחרק במנגנון ההאבקה: בדרכו אל הצוף שבפרח נאלץ החרק לדרוך על הזרוע התחתונה, וזו מפעילה כמנוף את הזרוע העליונה, כך שזו מתכופפת וזורה באופן פעיל אבקה על גבו של החרק. בפרח מבוגר יותר יוצאת הצלקת לעמדה שהיא גורפת את האבקה מגבו של החרק. כך נמנעת במידה רבה האבקה עצמית: ביומיים הראשונים של הפריחה, כאשר האבקנים מפזרים את אבקתם, אין הצלקת של אותו פרח בשלה עדיין לקבל אבקה. מנגנון כזה מקובל במינים רבים של צמחים, וחובבי לטינית קוראים לו פרוטאנדריה, היינו הקדמת השלב הזכרי. המאביק הטיפוסי הוא דבורים גדולות ובינוניות.
השפה התחתונה של הכותרת מפושקת, מחולקת ל-3 אונות, האמצעית רחבה מהצדדיות. עמוד העלי מפוצל בקצהו כלשונו של נחש. הזרעים (הפרודות) מפרישים ריר בהירטבם.
בסוג 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ימתיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי.
יש דורשים את שמו מרווה – מוריה, מתוך השערה כי תפרחתה של המרווה (אולי המין מרוות ירושלים) שימשה השראה ודגם לעיצוב מנורת בית-המקדש. השערה זו פותחה ביסודיות בידי הבוטנאים הישראלים אפרים וחנה הראובני ובנם נוגה. אומרים כי השם המדעי של הסוג משמעו להיות בריא, ומקורו בסגולות-הריפוי המיוחסות למיני מרווה, במיוחד למרווה המשולשת. דעה אחרת, סבירה יותר, היא שמשמעו להושיע. בערבית נקראת המרווה המשולשת על שם מריה אמו של ישו, בזכות סגולותיה הרפואיות.



כתב מייק לבנה


מקורות מידע

מידע גנני
צריכת מים לאחר התבססותו נדרשת לו תוספת השקיה של 100 ליטר למ"ר או 100 קוב לדונם בשנה באזורים שבהם יש לפחות 250 מ"מ גשם בשנה.
אזורים                                                   שפלה, חוף, הר, בקעה, נגב
צורת חיים                                              שיח נמוך
קצב צמיחה                                            מהיר
גובה (מ')                                              0.30
קוטר (מ')                                              0.30
איברים דקורטיביים                               פרחים, הענפים
שימוש מומלץ                                      צמח פורח, צמח כיסוי, מסלעות
עמידות לתנאי קרקע קשים גבוהה, גדלה בקרקעות חול, גיר ולס
תנאי הארה                                          שמש
מידע גנני נוסף                                  מופע עונתי. בהשקיה קיצית ורבה קצר חיים
כתבו יואב גרטמן ואביגיל הלר, מתוך חוברת בהוצאת שה"מ, משרד החקלאות

 
צימרים בצפון   גינון חסכוני בצמחי בר   נגרות בעץ  

israelbiz- בניית אתרים