תאור הסוג איריס

איריס היא אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית. הסוג כולל כ-200 מינים, והוא ידוע בפרחים מרהיבי-עין, ואכן תורבתו ממנו מינים רבים כפרחי קטיף וצמחי נוי בגינות. כל מיני האיריס הגדלים בר בארץ הוכרזו כמינים מוגנים (פרט לאיריס מצוי, שהוא אכן שכיח).
אברי הפרח מונים כולם כפולות של 3: יש בו 6 עלי-עטיף, מהם 3 חיצוניים ו-3 פנימיים הניצבים חליפות; 3 אבקנים; ו-3 עמודי עלי, שטוחים ורחבים כעלי-עטיף. השחלה תחתית, מחולקת ל-3 מגורות, כל אחת מהם מכילה כ-60 ביציות.
מבנה הפרח מוזר ומיוחד: הוא מחולק באופן ראדיאלי ל-3 חלקים זהים, הניצבים בזויות של 120 מעלות זה לזה. כל חלק כזה כולל עלה כותרת חיצוני אחד, עלה כותרת פנימי אחד, אבקן אחד ועלי אחד. מבחינת ההאבקה מְתַפְקֵד כל חלק כזה כמו פרח נפרד. עלה הכותרת הפנימי זקוף, צבעוני, תכופות מצוייר, והוא מתנשא כדגל מעל לפרח, עד כי יש סבורים שהוא מְתַפְקֵד כשלט המזעיק את המאביקים מרחוק במראהו הבולט; עלה הכותרת החיצוני אופקי פחות או יותר, מקושט לעתים קרובות בדגם של עורקים וכתמים, חלקו הקרוב לבסיס קעור בדמות חצי צינור, חלקו הרחוק משוטח; עמוד העֱלי שטוח ודק, דומה לעלה כותרת, מקביל לעלה הכותרת החיצוני אך קעור, כך שהוא יוצר גג של מנהרה, שעלה הכותרת החיצוני הוא רצפתה – זו מנהרת-ההאבקה. מתוך תקרת המנהרה (עמוד העלי) צומחת הצלקת בצורת בליטה רחבה ושטוחה, דומה אף היא לעלה כותרת.
האבקן צמוד לתקרת המנהרה, מעט עמוק יותר בתוכה. במינים רבים מבשיל האבקן תחילה, והצלקת קולטת אבקה רק מאוחר יותר, וכך נמנעת האבקה עצמית, או לפחות מצטמצמים סיכוייה, וגוברים הסיכויים להאבקה זרה, באבקה שהובאה מפרח מבוגר יותר. פרח אחד פורח בין יום אחד (שעות ספורות בצהרון מצוי) לבין שבוע (4 ימים באיריס הדוּר).

הפרח שימש מקור השראה לעיצוב דגמי עיטור, החל בישראל בתקופת המקרא (אם נכונה פרשנותו של עזי פז, כי ה"שושן" הנזכר בתיאור מקדש שלמה, מלכים א' פרק ז', הוא בעצם איריס), עבור בסמלי שושלות מלכי פרס והאסלם, במלכי צרפת ואנגליה בימי הביניים, וכלה בסמל תנועת הצופים ובסמלה של החברה להגנת הטבע בישראל.

מינים רבים הם נדירים, יוצרים אוכלוסיות מעטות, קטנות ומבודדות, וגדלים בתחום מצומצם. לכן הם רגישים מאוד להרס בתי-גידולם בעקבות פיתוח, ומינים אחדים שרויים בסכנת-הכחדה. יתרה מזו, מכיוון שמינים רבים אטרקטיביים לקטיף ולעקירה והעתקה לגינות – מחמירה עוד יותר הסכנה להישרדותם.
המיון של האיריסים שנוי במחלוקת ובלבטים, ר' ערך משפחת האיריסיים. הסוג איריס כה מיוחד ושונה מיתר הסוגים במשפחה, והוא כה מגוון בתוכו, עד שחלק מן החוקרים רואים בו משום משפחה בפני עצמה, ומעלים את הסקציות שבתוכו לדרג של סוגים נפרדים, אך להלן נתייחס אל האיריס כאל סוג במשפחת האיריסיים. את מיני הסוג מאגדים לקבוצות (סקציות), שיש כאמור המעלים אותן לדרגת סוגים נפרדים. מן הסקציה (סוג) קסיפיום גדלים בארץ איריס הסרגל ואיריס הלבנון. אלה צמחים שאיבר-האגירה שלהם הוא בצל, לעליהם חתך דמוי ריבוע או צלב, והם פורחים בעיצומו של חורף. מן הסקציה (סוג) יוּנוֹ גדלים בארץ איריס ארצישראלי ואיריס טוביה.

מן הסקציה (סוג) גיננדאיריס גדל בארץ הצהרון המצוי, שנקרא בעבר בשם איריס מצוי.
מן הסקציה (סוג) איריס גדלים בארץ מינים רבים, המתחלקים לקבוצות-משנה:
אפוגון (חסרי זקן): איריס ענף ואיריס הביצות;
פוגונאיריס (נושאי זקן): איריס ארם נהריים;
אונקוציקלוס: 9 מינים, ר' ערך נפרד אונקוציקלוס.
במינים רבים מתרחשת רביה וגטטיבית* נמרצת, כלומר פרטים חדשים מנצים מניצנים המתפתחים על איבר-האגירה התת-קרקעי. פרטים אלה לא נוצרו ברביה מינית, ולכן הם זהים לחלוטין מבחינה גנטית לפרט המקורי וזה לזה. מבחינה עיונית קשה להחליט אם קבוצה כזאת מהווה פרט אחד או פרטים נפרדים, אבל אפשר כמובן לנתק ביניהם ולשתול כל פרט כזה בנפרד ולקבל צמחים נפרדים. לכל הקבוצה שפרטיה זהים קוראים בשם קְלוֹן. לעתים קיים מנגנון מופלא של עקרוּת-עצמית בתוך הקלון, היינו האבקה פוריה ויצירת זרעים אינה יכולה להתרחש בין פרטיו, אלא רק בין פרטים שונים מבחינה גנטית. מבחינה אקולוגית אחראית התופעה של רביה וגטטיבית ליצירת נוף-פריחה עם גושים גדולים של צמחים. לעתים אפשר להבחין כי גוש כזה, שקוטרו יכול להגיע למטרים אחדים וגילו למאות שנים, הולך ומתפשט מן המרכז החוצה, ובעוד המרכז מזדקן ומת, נותרת סביבו טבעת של צמחים צפופים.

אִירִיס אוֹנְקוֹצִיקְלוּס
מהיפים והמפוארים באיריסים, ובפרחים בכלל.
זו קבוצה של מיני איריס, הנחשבת כסקציה (קבוצה שבין מין לסוג) בתוך הסוג איריס.
מוצעים לקבוצה זו שמות עבריים יפים: איריסי ההיכל (הצעת אבי שמידע), על שום מבנה הפרח, המזכיר היכל מפואר; או איריסי השושן (הצעת עֻזי פז) מתוך הסבר מנומק כי איריס מקבוצה זו הוא-הוא לדעתו השושן בנזכר במקרא בין עיטורי מקדש שלמה (מלכים א' פרק ז').

ידועים כ-50 מינים בקבוצה זו, וכולם גדלים רק ברצועה צרה בין הנגב בישראל לבין דרום טורקיה ועד להרי הקווקז. כל אחד מן המינים גדל בתחומי רצועה זו בשטח מצומצם עוד הרבה יותר.

מעניינת השאלה מהם מרכיבי ההתאמה האקולוגית המדוייקת של מיני האיריס לאזורי גידולם המצומצמים כל-כך, ומדוע אין הם גדלים באופן טבעי גם באזורים אחרים, שתנאיהם נראים בעינינו דומים. שאלה זו נותרה במדה רבה בלתי פתורה עד כה. מכל מקום עובדה היא כי כל מין של איריס אונקוציקלוס גדל בתחום גיאוגרפי מצומצם, וכל הקבוצה של איריס אונקוציקלוס מצומצמת אף היא בתחום עולמי לא-גדול, ברצועה צרה לאורכה של אסיה הקטנה, עם שלוחות צרות דרומה לארץ-ישראל ולאירן וצפונה לקווקז. גם בתוך תחום התפוצה של המין מפוזרים הפרטים לא באקראי, אלא בכתמים מרוכזים, באוכלוסיות צפופות במקומות מסויימים מעטים בלבד.

בהאבקה בידי אדם יוצרים מיני איריס אלה בני-כלאיים, מה שמרמז על אפשרות שזו קבוצה צעירה, שהפרדתה למינים טרם הושלמה. בטבע מעטים בני הכלאיים. מכאן נובעת סכנה בטיפוח בידי אדם: בני-כלאיים עלולים לפרוץ את מחסומי-הבידוד (הבלתי-מושלמים, כאמור) שבין המינים, ולהשמיד כך במשך הזמן את ייחודם של המינים הקיימים.

הצמח מתרבה ברביה וגטטיבית נמרצת, כך שנוצר קְלוֹן ובו פרטים רבים הזהים גנטית כליל זה לזה. כל פרט בתוך הקלון מצמיח רק עמוד-פריחה אחד בכל שנה, ולפעמים בכלל לא. כל עמוד-פריחה מצמיח רק פרח אחד, וזה אחת התכונות המבדילות את קבוצת האונקוציקלוס מקבוצות אחרות, שבהן יש תכופות 2–10 פרחים על כל עמוד-פריחה.
במינים של קבוצה זו מבחינים בתופעה אקולוגית בולטת: הצמחים (הקלונים) נוטים לגדול בריכוזים, שגודלם אינו עולה על 1–2 קמ"ר, לרוב הרבה פחות. במילים אחרות: דגם הפיזור המרחבי של המין אינו אחיד, אלא כתמי, בקבוצות.

איך נוצר ריכוז כזה? אם מפני שרק במקומות מוגבלים שוררים התנאים המתאימים (מיקרואקלים, או תנאים מיקרו-קרקעיים), ואם מפני שתפוצת הזרעים מוגבלת למרחק קטן. כל חובב איריסים מכיר כמה ריכוזים כאלה, ובשטח שביניהם לא גדל אף פרט אחד. מספר הריכוזים של מין יכול לנוע בין תריסר או שניים (איריס הדור, איריס הארגמן, איריס הגולן) לבין פי עשרה מזה (איריס נצרתי, איריס שחום), אולם אף מין מקבוצה זו אינו גדל באלף או יותר מקומות בעולם כולו.

כתב מייק ליבנה

גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים