חרוב מצוי- צמח מרפא


עוד בימי קדם שימש החרוב לרפואה ; כותב בספרו : "הפירות הצעירים רעים לקיבה, הם מתירים את הבטן (גורמים לשלשול), והפירות הבשלים עוצרים את הבטן (גורמים לעצירות). האחרונים טובים יותר לקיבה ויש להם השפעה על הפרשת השתן, במיוחד לאלה אשר הונחו יחד עם מה שנשאר אחרי סחיטת הענבים".

אסף הרופא, שחי במאה העשירית, כותב : "החרובים מחזיקים את הילוך המעיים", וכן : "מכניעים את הליחה וכובשין את המרה".

בן-שלמה בספרו, 'מדע הריפוי בתימן'; כותב "נגד שלשול וחזוק הקיבה לאכול חרובים יבשים ולא לחים, לכוויות לוקחים את החרוב מכניסים לתוך מים עד שנהיה רטוב, סוחטים ממנו את המיץ. נותנים כוס אחת עם שלושה חלבוני ביצים. מחממים על האש ומושחים על הכויה. למקשה ללדת, עלי חרוב כותשים ומערבבים עם חמאת בקר לשים על הרחם".

הכפריים באזור נצרת קוראים לסירופ, שהם מפיקים מהחרוב, ' רוב אל-ח'רוב'. בסירופ זה הם משקים את הילדים . גם בכפרים ערבים ודרוזים באזורים אחרים מקובל שימוש זה, אך שם הסירופ שונה ממקום למקום.

בימינו משתמשים בחרוב להכנת סירופים נגד , כגון דלקת הקנוקנות (ברונכיטיס), וכן מגישים סירופים לתינוקות נגד הפרעות הקיבה, ובייחוד נגד שלשול.

בארצות מרכז אירופה חרוב, כתוספת לאפיית לחם מיוחד לחולי סכרת. זאת הודות לתכולת הפחמימות הגבוהה שבהם והודות לעושר הרב בחלבון.

שייך החרוב לצלחת הפירות הנאכלים בט"ו בשבט. ולמה נוהגים לאכול חרובים דווקא בט"ו בשבט? ובכן
החרוב היבש משתמר זמן רב ואפשר לטלטלו בדרכים בלי שיינזק, ומטעם זה נקבע ליד הדבילה כפירות 'חמישה-עשר', שעליהם בירכו ברכת "שהחיינו" בתפוצות הגולה. החרוב בתור פרי 'חמישה-עשר' כבר נזכר בקונטרס 'פרי עץ הדר', שהוא חלק מהספר "חמדת הימים" (1753). סדר אכילת הפירות בליל ט"ו בשבט הוא כדלקמן : שבעת המינים (מלבד שעורה) ואחריהם : אתרוג, תפוח, אגוז, לוז (שקד), חרוב, אגס, וכו'.

נוצרית, יהודה איש קריות, תלמידו הבוגד של ישו, תלה את עצמו על עץ חרוב. באסיה הקטנה ובסוריה מתייחסים הנוצרים לחרוב כאל עץ קדוש. אצלם הוא קשור לג'ורג' הקדוש. הכנסיות המוקדשות לקדוש זה אף נבנו תחת צמרתו הרחבה.

הערבית, החרוב אינו בר-מזל, ולכן אין הערבים נוהגים לשבת בצלו. עורקי העלים האדמדמים נחשבים בעיניהם כסמל הדם.

הגיאוגרף והנוסע הערבי הידוע, אל-מוקדסי, בספרו על מסעותיו בארץ בשנת 985, מזכיר את החרוב כפרי שייצאו מן הארץ, וכן הוא מספר, כי מכינים מדבש מיני מתיקה בשם 'קובאט'.

גיאוגרף ערבי אחר; אבן באטוטה (1355), כותב : "בשכם היו מכינים דברי מתיקות מחרובים אשר היו נשלחים לדמשק ולשווקים אחרים. מבשלים את החרובים, סוחטים אותם ומהמיץ מכינים את הדבש אשר נשלח לקהיר ולדמשק: מהדבש היו מכינים מיני מתיקה".

לפי דברי דלמן, חוקר התרבות החומרית הקדומה של ארצנו, הערבים אומרים על איש נקלה, שהוא כמו תרמיל של חרוב. אי-אפשר לנגוס בו ולא ללעוס אותו. דלמן מזכיר בספרו ערבי בשם עבד אל-ואלי, שלא רצה לקבל אפילו מקל מעץ חרוב, כי לפי אמונתו עץ זה מביא מזל רע. הוא מכנה את העץ בשם "מכרוע" כלומר מאוס. בכמה מקומות נוהגים לשים על מיטת המת ענפי חרוב.

אגדה ערבית מספרת : "יום-יום היה שלמה המלך יושב שעה ארוכה בבית המקדש שבירושלים ועוסק בתפילה ובתורה. בכל יום ויום היה צץ ועולה לפני שלמה עץ אחד מעצי ארץ ישראל כדי לשעשעו בעליו הירוקים ולרעננו בפרחיו הצבעוניים. יום אחד עלה ועמד לפניו עץ אחד, שעליו קשים ויבשים, פרחיו זעירים ונטולי צבע, ופירותיו קשים וקודרים. שאל שלמה לשמו. ענה העץ : חרוב שמי. בכה שלמה ואמר : בישרת לי את קצי. כי בשמך - החרב והחורבן. באותו היום נסתלק שלמה המלך לעולמו".

שמות של כמה יישובים קשורים לשם העץ. השם הידוע בין אלה הוא כפר חרובא, שמקומו אותר בדרום רמת הגולן, ועל-סמך זה ניתן השם כפר חרוב ליישוב חדש שהוקם באזור. בשפלת יהודה, צפונית לכפר מנחם, היה מרכז כפרי בשם חרובית, שנוסד בשנת 1955 והתקיים עד שנת 1964. הוא נקרא על שם החרובים שסביבה זו משופעת בהם.

מתוך ילקוט הצמחים של נסים קריספיל



גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים