הדפסה
אלון התולע

שמות האלון ופתגמיו

אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב   03/04/2012
חוקרים רבים הדגישו, מזה דורות, את הזיקה האפשרית בין המילים אֵל – אַלוֹן – אֵלָה (מין עץ), קשר זה אינו מקרי ומקורו קשור בפולחן העצים. אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב לוקחים אותנו לסיור בנבכי שמות האלון ופתגמיו -על עזים, בלוטים, עקשנים ונבוטים.
שמות האלונים:


חוקרים רבים הדגישו, מזה דורות, את הזיקה האפשרית בין המילים אֵל – אַלוֹן – אֵלָה (מין עץ), קשר זה אינו מקרי ומקורו קשור בפולחן העצים. אֵל ((El היה הישות העליונה בפנתיאון האלים של השֵמים הקדומים מאז מחצית האלף השלישי לפני הספירה לפני התגבשות האמונה היהודית. השורש השמי הקדום "אול" או "אִיל" משמעו "חזק" ואפשר לשער שממנו נגזרו המילים העבריות אֱיָל (עוצמה), אַיִל (קורת נגיחה, עמוד תמיכה) ומכאן גם שמות העצים אַלוֹן ואֵלָה (ראה אליצור תשס"ג).
קשר דומה נמצא גם בשפות שמיות הקדומות לעברית. המילה allânu מציינת באכדית מין עץ, ככל הנראה אלון, וכן שרף עצים ופתילה ששימשו לצרכים רפואיים הקשורים לאלון ולפריו הבלוט. כן ידועות הצורות alânu שנתפרשה בספק, לפי הקשרה, כעץ אלון ו- aliānu"מין עץ". באוצר הלשון האוגריתית ידועה פעם אחת המילה "אַלן" ((aln והוצע לפרשה "עץ אלון". מאחר ועצי אלון ואֵלה נישאים נחשבו כעצים מקודשים ומרכזי פולחן לאלים, בכל רחבי המזרח התיכון ,- הקשר הלשוני אֵל-אַלון-אֵלה אינו מפתיע וקדם לתקופת המקרא.

אלון מצוי - (Quercus calliprinos) - שם הסוג נובע מהשם הרומי לאלון 
(Quercus) שמקורו בביטוי בשפה הקלטית הקדומה
(Kaerquez) שפירושו "עץ יפה" (להזכירנו שהאלון היה עץ הפולחן העיקרי של הקלטים) שם המין מורכב משתי מלים kalos ( ביוונית=יפה) ו-prin ( ביוונית = אלון ירוק עד). כך זכה האלון המצוי לתואר יפה הן בשם הסוג והן בשם המין למרות שיש אלונים נישאים ויפים ממנו.
השמות הערביים של מין זה הם "בַּלוּט بلوط" ו"סִינְדיָאן سنديان". ( بلوطة = בַּלוּטָה, צורת יחיד- כלומר פרי אחד וגם שם של עץ אלון אחד) בעוד השם סִנְדְיַאנָה (سنديانة) מציין עץ אלון בודד. השם בלוט Ballut, Balluta) ,Belit ) מציין באכדית ובאשורית "אלון" ו"בלוט" (= זרע האלון) כאחד ומכאן גם השם הארמי "בַּלוּטָא". מעיר פרופ' פליקס: " השם הארמי בלוט, על הפרי דמוי האגוז הבולט מתוך הקערית – הספלול" , זו משמעותו של השם לפי "המלון לבוטניקה אשורית". השם הערבי נגזר מאותו מקור קדום. פירושה מקור המלה "סינדיאן" הוא "משענת" המרמזת על חוזקן הרב של מטות וקורות המוכנים מהאלון המצוי. מקלות ההליכה הנשענים עליהן עשויים לרוב מענפי הסינדיאן. ראוי לציין שגם התקרה של הבית הכפרי נשענה, במיוחד, על קורות של הסינדיאן.

אלון תבור - (Quercus ithaburensis)- מין זה תואר למדע על סמך פרטים שנאספו בסביבות הר תבור ופורסם על ידי חוקר בשם Joseph Decaisne (1807-1882) בשנת 1835, מכאן שמותיו הלועזיים של המין בלטינית ובעברית. השם הערבי הנפוץ הוא "מָלוּל" (לעתים רחוקות גם "מָל"), לזכור שמָלוּל ( ملول) היא צורת הקטנה של מָל (مل), סביר להניח שהפרי היותר גדול ( של אלון התבור) הוא מל והקטן יחסית ( של אלון התולע) הוא מלול. מעניין שבאזור הגליל התחתון אלון התבור הוא מל ובאזור הגליל העליון המל הוא שמו של אלון התולע. כמובן שאלון התבור לא יימצא בגבהים של גוש הרי מירון למשל, לכן תושבי האזור ראו באלון התולע כפרי הגדול ביחס לבלוטים של הסנדיאן לכן קראו לו מל ולא מלול. הוכחה לכך ששטח תשע המפורסם שבבקעת סכנין נקרא בערבית "מל סכנין" ולא "מלול סכנין"!, ואכן העץ הנפוץ באזור זה הוא אלון התבור ולא אלון התולע.

אלון תולע - (Quercus boissieri ) - שמו המדעי של מין זה מנציח חוקר שוויצרי דגול (1882 -1810) Edmund Boissier שחיבר חמישה כרכים עבי כרס בשם ""Flora Orientalis שעסקו בצמחית המזרח התיכון. אלון התולע מכונה גם בשם "בַּלוּט עָפְסִי (بلوط عفصي = אלון העפצים) או "עָפְס" (عفص"= עפץ ), שם המציין לעתים נדירות גם את אלון התבור וכן מיני אלונים אחרים, המצויים במרחב שבין ספרד לפרס ואינם גדלים בארץ.
בעבר הכינו מכנימות הגדלות על מין זה ( ה נקראות בערבית זַנְבּוּר אֶלְעַפְץ (زنبور العفص) ועל מיני אלונים אחרים את צבע השני. ככתוב: " וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי: וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (שמות כ"ח: ד' - ו'). במקום אחר" וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו: (ט) וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ד': ח'- ט'). המונח המקראי "תולעת השני" מציין כנימה ייחודית שמביציה הכינו את צבע השני . לפי פרופ' עמר: "ה'תולעת' היא שם החרק, ואילו ה'שני' הוא שם תואר על שום הצבע האדום שהופק ממנה. כלומר נראה שהצירוף 'תולעת שני' מתייחס לחרק ולצבע המופק ממנו, בעוד 'שני תולעת'; הוא האריג הצבוע בתולעת" (עמר 2007:12) .
השם הערבי של מין זה הוא "מָל" (مل) המתאים לשמות "מילה" ו"מילין" בלשון המשנה. אלון התולע נפוץ בעיקר בהרים בעוד מיני האלון האחרים (אלון מצוי ואלון התבור נפוצים ברום נמוך יותר. הסבר בוטני זה מתאים למובאה: "ר' שמעון בן גמליאל אומר סימן להרים מילים סימן לעמקים דקלים " (גיטין י"ט ע"א, ירושלמי גיטין פ"ב נ"ד 2).
במקורותינו מופיע הביטוי "מי מילין", מסביר הרב ד'ר צבי שקדי: שהעפצים של האלונים ובמיוחד של אלון התולע משמשים מאז העת העתיקה מקור להפקת טאנינים (Tannin) שהם חומרים החשובים בבורסקאות ואחד המרכיבים בהכנת דיו. הפקת הטאנינים מתבצעת בעזרת בישול העפצים במים והתוצר הוא תמיסה שנקראה בלשון חכמים "מי מילין" או "מי עפצים" ושניהם יכולים לשמש להכנת דיו (גיטין, י"ט, ע'א, וע'ב)

על עזים ובלוטים
העזים להוטות במיוחד אחר הבלוטים של האלון המצוי בעוד עבורנו טעמו מר ביותר, מכאן אחד משמותיו "בַּלוּט מְעַזָה" ( بلوط معزا) ו" בַּלוּט אִל עַנְזָה" ( بلوط العنزة""=בלוט העז) ;"בַּלוּט מִעְזָאוִי" ( بلوط معزاوي = בלוט העזים). להבדיל מאלון התבור שבלוטיו אכילים ומכונה , בהתאם, "בַּלוּט אִל נָאס" (بلوط الناس = "אלון האנשים"). בסתיו העזים להוטות במיוחד אחר הבלוטים הבשלים של האלון המצוי ומאבדות שליטה על עצמן ולעתים קשה לרועים להנהיגן. מכאן הפתגם "מִיתְ'ל אִל עָנְזֶה בְּ'תְמוּת וַעיִנְהָא בִּל בַּלוּט" ( مثل العنزة بتموت وعينها بالبلوط" =" כמו שהעז תמות ככה רוצה את הבלוט"). משמע הפתגם שהעז חושקת בבלוטים עד הרגע האחרון בחייה – כלומר היא חפצה בבלוטים אפילו שהיא גוססת. משתמשים בפתגם זה, למשל, כאשר שכיב מרע עדיין להוט אחר מה שהוא אוהב או זקן בלה נותן עינו בעלמת חן.
לעומת זאת אם העז מרבה באכילת בלוטים היא עשויה ללקות בשלשול ובכאבי בטן. אומר הפתגם "עַנְזִה אַכְּלַתְ בָּלּוּט מָא צ'רַּת אַלַא נִפְסְהַא" (= עז אכלה בלוט ופגעה בעצמה ;عنزه أكلت بلوط ما ضرت ألا نفسها) והלקח בדיוק במובן של "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי, כ"ה: ט"ז).
העז להוטה לא רק אחרי הבלוטים ובהחלט עשויה ל"כסח" את האלון בצורה קשה במיוחד בעונות הלבלוב כאשר הצימוח הרענן טעים ועדיין ללא כמות רבה של חמרים דוחים. מכאן הביטוי "עַנְזָת אִל-חַטַאב عنزة الحطاب" (= העז החוטבת). תגובת האלון המצוי לרעיה היא פיתוח עלים קוצניים במיוחד בחלקים הפגועים בעוד העלים שמעבר לטווח הנגיסה (= "גובה שן העז", כולל עמידה על שתי רגליה האחוריות) פחות קוצניים בעליל. קוצניות העלים מונעת, במידת מה, את כרסום העלים ועל כך ייאמר "מה שעושה העז לאלון יעשה האלון לעז".

על קשיי עורף ועל נבוטים
סיקוסי האלון וגדמיו ידועים בקושיים הרב, מכאן כמה פתגמים וביטויים הקשורים לבני אדם עקשנים וקשיי עורף:
כמו גדם (סיקוס) האלון - (" זֵי עוּקְדָת אִל בַּלוּט; زي عقدة البلوط" ), כך ייאמר על אדם דעתן במיוחד. מפרש מביא פתגם (Canaan, 1928) "אי אפשר לשברו או לנסרו ורק האש תשלוט בו"
עקשן כמו גזע אלון- ( عنيد مثل ساق البلوط; עַנִיד מִתִ'ל סָאק אֶלבַּלּוּטׂ) הידוע בקשיות עצתו.
יבש כמו סיקוס האלון ו- ( يابس مثل عقدة البلوط ;יַאבִּס מִתְ'ל עוּקְדִת אִלְבַּלוּט); כלומר חסר דעת (" המוח שלו יבש ") כמו גדם האלון.
יבש כמו הקליפה של הבלוט - (=יָאבֶס מֹיתְל קִישְׁרֶת אִל בַּלוּט يابس مثل قشرة البلوط ) , לא ברור לנו האם הכוונה לקליפה של הפרי או של הגזע? " לעתים מובא הביטוי בקיצור "קִשְׁרֶת אל בַּלוּט".
ראש אלון - ( "רַאס סִנְדיָאן; راس سنديان) " וההסבר: "ראש קשה וחזק כמו גזע של אלון"

ענפי האלון המצוי קשים במיוחד מכל שאר העצים ומשמשים להכנת נבוטים קשוחים במיוחד, ולפי דברי האנשים: "המקל שלו (נבות) הוא הכי חזק מכל המקלות" ו" האלון- העץ שלו הכי קשה ". מכאן רווחת האמירה: " הְוָא מִן עַסָא אֶל סִינְדְיָאןָ מִתִ'ל חְגָאר אֶל-דִיְוָאן ( هواة من عصا السنديان مثل حجار الديوان" = המכה מענף של אלון כמו מאבן של המושב של הסלון=דיוואן ). האבן בסלון היא גדולה ועשויה מסלע קשה שלא מתפורר ומלכלך את היושב עליו כמו הנארי למשל או הקרטון.
בעבר כאשר היו נערכים לקטטות בכפר דאגו הנצים להצטייד, מבעוד מועד, בנבוטים העשויים מענפי אלון מצוי הידועים כחזקים במיוחד בהשוואה לנבוטים המוכנים מעצים אחרים.נבוט כזה נקרא דָבָּסִה (دبسة )
כאן המקום להזכיר את הביטוי התנכ'י: " אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" הבא לתאר עוצמתו של האמורי (עמוס ב' ט').

על אכילת הבלוטים
בלוטי האלון המצוי מרים במיוחד ואינם אכילים בעוד בלוטי אלון תבור ראויים למאכל. לפי אורי אליאב הפלאחים אוכלים את הבלוטים לאחר הגשם הראשון. הגשם מפיג את הטעם המר ואז הם ראויים למאכל.
הבלוטים נאספו למאכל במיוחד שנות רעב אך גם בימים רגילים ונהגו להכין מהם מאכל מעדנים (בלוטים קלויים וטחונים בתוספת סוכר וחמאה מותכת (=שַׂמְנֶה). סיפר לנו מוחמד אחסן חסן מהכפר הקטן שייח' בורייק (כפר ארמני שהיה מול קיבוץ החותרים בחוף הכרמל וניטש לפני כעשרים שנה): " מספרים על שייח' ידוע שגר הרחק משבטו. יום אחד הגיעו אליו כמה רוכבים ובביתו אין עז ואין טלה להכין להם זבח כיאות. התלבט השייח' ונתכוון לשחוט את סוסתו האצילה ולכבד בה את אורחיו. ברגע האחרון הגיעה אשתו והפצירה בו להישאר עוד מספר דקות עם האורחים והשביעתהו לא לגעת בסוסה. מיהרה האישה אל אלון התבור שהיה בקרבת האוהל, ניערה אותו היטב וירד מבול של בלוטים. אספה מהן האישה , בישלה על אש, קלפה, טחנה, הוסיפה שמנה וסוכר והגישה כיבוד לאורחיה במגשים גדולים. האורחים נהנו מהכיבוד הטעים ולא ידעו מהו וחקרו את השייח' אודות המאכל והלה גילה להם במה המדובר. ריחמו האורחים על השייח' שאין לאל ידו אפילו לשחוט טלה או כבש והבטיחו לעזור לו. כל אחד מהם נתן חמישה כבשים. כדי להרחיק את השייח' מאוהלו הקימו אוהל ליד הנחל במקום המיועד לשימוש הכלל. יצא השייח' מאוהלו וניגש לברר מה אירע, בינתיים הוכנסו הכבשים לאוהלו שלו. כמה מאותם אורחים שזלזלו בשייח' שאין לו אפילו כבש לאורחים התחרטו כעת על השמועה שהפיצו אודותיו וניסו להתחמק מלבקרו בשנית. השייח' הזמין אותם לאוהלו והאכילם בזבח חמישה כבשים כיאה וכיאות". העפצים העגולים של אלון התבור שימשו להכנת תרופה לחולים שאסור להם לאכול מוצרי הקמח ,

מכירים אותך הוי בלוט
"מסופר על ערבי מקומי אחד שנסע פעם לאירופה ומכר שם בלוטים צלויים של אלון מצוי כאילו היו ערמונים ,למרות טעמם המר להחריד. עבר שם בן הארץ שזיהה מייד במה המדובר ואמר לאותו המוכר " אִגַ'אק מִין יַעַרְפָק יָא בַּלוּט" ( إجاك مين يعرفك يا بلوط = הוי בלוט הגיע מי שמכיר אותך!). נוסח אחר מספר על בן הארץ שטייל בשוק באירופה ונתקל קהיר ופוגש חבר. אומר החבר המקומי לפלשתינאי "אתם שולחים לנו פירות יפים ומתוקים כמו תאנים וענבים ולאחרונה נתקלתי ב"ערמון שאמי" (=ערמון דמשקאי" ) והוא מר ביותר. תוך כדי הליכה יחדיו בשוק נתקלו השניים באדם מאחורי דוכן עליו ניצבת ערימה של בלוטים והוא קורא בקולי קולות "ערמון דמשקאי" בעודו מוכר בלוטים קלויים של אלון מצוי כאלו היו הם ערמונים ואז אמר לו הפלשתינאי "הוי בלוט הגיע מי שמכיר אותך!". משתמשים בפתגם זה כאשר רוצים לומר למישהו שהוא מנסה לרמות או להעמיד פנים כלומר "מכירים אותך, אותנו כבר לא תוליך שולל". ביישוב הבדווי טאבאש שליד טבעון נאמר לנו אודות בלוטי אלון התבור: " אלה הם הערמונים שלנו". הבלוטים בושלו ואחר כך ניצלו. המחבר השני (בן מע'אר) זוכר אישית שאכלו בילדותו הרבה בלוטים של אלון התבור והיו טעימים .

כשתיית מים לאחר אכילת בלוטים
מספרים שאיש אחד היו נשוי לשלוש נשים. יום אחד רצה האיש לבחון מי מהן אוהבת אותו יותר מהאחרות. שאל את הראשונה באיזה מידה ובאיזה צורה היא אוהבת אותו?.ענתה לו "כמו שתיית מים לאחר אכילת סוכר". שם האיש סוכר בפיו שתה מים ונעלמה המתיקות. שאל את האישה השנייה " האם את אוהבת אותי, כמה ואיך" ונענה , אני אוהבת אותך כמו שתיית מים לאחר אכילת דבש". אכל האיש דבש ,שתה מים ונעלם הטעם המתוק. שאל את האישה השלישית " האם את אוהבת אותי, כמה ואיך "ענתה האישה השלישית " אני אוהבת אותך כמו שתיית מים לאחר אכילת בלוטים". כעס האיש וסילק אותה מעל פניו. למחרת נמלך האיש בדעתו הביא סוכר ,דבש ובלוטים. אכל סוכר ושתה מים ונעלמה המתיקות, טעם מהדבש ,שתה מים ונעלם הטעם המתוק, אכל בלוטים ושתה מים ואז נעשה לו מתוק בפה. אמר אז האיש "זו האישה הפקחית שאוהבת אותי" . וכך מציין הפתגם "כמו שתיים מים לאחר אכילת בלוטים" דבר הבא בעיתו. לפי אורי אליאב ע'ה, איש טירת צבי , באזור ג'נין רווח הפתגם: "בַּרִידָק מִתְ'ל שַׁרְבַּת אִלְמַיִה וּרַא אִל בַּלוּט" ( بريدك مثل شربة الميّة ورا البلوط =אתה רצוי כלגימת מים לאחר בלוטים). על טעמם מר של הבלוטים מעיד אסף הרופא בן ברכיה (רופא יהודי, שחי בארץ ישראל, במאה השישית, על שמו המרכז הרפואי אסף הרופא) ב"ספר הרפואות":"האלונים (=הבלוטים) קרים ויבשים בגוף, מחזקים את הבטן וכוחם בגוף נטל (כבד ומכביד) כעפר..."

חשוב לציין שבגליל התחתון מציינים את השם " בַּלּוּט בֻּרוּעְמַאנִי (بلوط برعماني = בלוט מכפר ברעם) והוא בעצם הבלוט האכיל. יש לזכור שהאלונים הנפוצים בברעם הם אלונים מצויים! עם זאת שם התואר בורעמאני שניתן לבלוטים מסוימים בא להעיד על בלוטים גדולים במיוחד. יכול להיות שבגלל שבברעם יש גם אלוני תולע (שבלוטיו ארוכים מאלו של האלון המצוי), קראו לבלוטים הגדולים בכלל בשם בַּלּוּט בֻּרוּעְמַאנִי!

אחרית דבר:
האלונים הם העצים הנישאים ביותר בנוף הארץ ובולטים כמעצבי אופייה הבוטני (חברות הצומח העיקריות בצפון הארץ) והרוחני (רוב העצים המקודשים הם מיני אלון ובמיוחד האלון המצוי) של תושבי הארץ מימים קדומים. האלון המצוי מצטיין במיוחד בחוסן עצתו בעוד אלון התבור במתיקות (היחסית) של בלוטיו - תכונות אלו מוצאות הד רב הן בשמות הצמחים והן בפתגמים הלקוחים מעולמם של עובדי האדמה והרועים.

לעיון נוסף:
אליצור, י. (תשס"ג). אלון-מישר-aulon. אשל באר שבע. ח:11-1.
דפני, א. (2010) .עצים מקודשים בישראל.הקבוץ המאוחד. תל-אביב.
עמר, ז. (2007). בעקבות תולעת השני הארץ-ישראלית.הוצאת המחבר, נוה צוף.
רענן, מ. "ולא פרעתיך מאה עפצי – אלון התולע". פורטל הדף היומי
daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=7867
שקדי, צ. " זהירות - רוב העפצים אינם כשרים"
dio-lanetzach.blogspot.com/2011/12/blog-post_15.html

אמוץ דפני

סאלח עקל ח'טיב 

גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים