מקור צבע השני מתואר במונח "תולעת" או "תולע", שהוא שם כללי לחרקים בדרגות התפתחות שונות מעיד שמדובר ביצור חי. זיהויה של "תולעת השני" כמין חרק המכיל צבען אדום הוא ברור; קיימת לה מסורת זיהוי מוצקה ושימוש פעיל עד העת החדשה. בספרי הטבע היוונים ובספרי הטבע הערבים של ימי הביניים, מתואר יצור או גרגר קטן של צמח הנמצא על עצי האלון. בתחילת הקיץ נוהגים ללקט אותם ולהפיק מהם צבע אדום.
מדובר בכנימה הנקבה, שהיא חסרת כנפיים ורגליים שבאמצעות חומר דונגי שהיא מפרישה היא אחוזה בעץ ובעזרת גפי פיה היא מוצצת מהעץ את מזונה. הזכרים המכונפים מתים לאחר שהפרו את הנקבות וכשהן מגיעות לשיא גודלן הן מכילות עשרות עד מאות ביצים. גוף הכנימה על ביציה מכיל חומצה קרמסית שממנה מפיקים צבע. איסוף של כנימות השני שגדלות על עץ אלום ממערב הים-התיכון שנקרא אלון השני(Quercus coccifera) ,, שהוא מין קרוב לאלון המצוי (Quercus calliprinos) ויש הרואים בהם שני וואריינטים של אותו מין. השימוש בצבע ממקור זה היה מקובל באירופה לצביעת אריגים ומאכלים לפחות עד המאה השמונה עשרה ופסק בעקבות השימוש בחומרים סינתטיים זולים. השימוש בתולעת השני כצבע מאכל העלה גם שאלות בנושא כשרות, ובכך נחלקו חכמי ההלכה, יש התירו ויש שאסרו.
בנוסף לכנימות האלון, ידועות עוד כנימות שמהן מפיקים צבע, להלן נזכיר את העיקריות: א. הכנימה הארמנית, הגדלה על צמחים דגניים באזור הרי אררט. ב. כנימת הלכה , שמוצאה מדרום מזרח אסיה וממנה מפיקים צבע בגוון ארגמן. ג. כנימות הקוצ'יניל האמריקני, הגדלות על הצבר ששימושם התפשט בעקבות גילוי העולם החדש. למעשה עד היום מפיקים מהן צבע אדום סגול כצבע מאכל הידוע בשם התעשייתי E- 120 . ד. אצברית מין כנימה שפלשה לאחרונה לישראל הגורמת נזק לשיחי הצבר.
בשנת תשנ"ח החל פרופ' עמר לחקור את נושא תולעת השני באופן מקיף בסיוע כמה מתלמידיו. סקרי שדה בארץ ישראל ובחו"ל נמשכו שנים אחדות. התפנית הגדולה חלה בטיול באזור הגליל העליון שם נמצאו על עץ אלון מצוי גדול כנימות רבות מלאות ביצים וצבע. מאוחר יותר הוגדרה הכנימה באופן מדעי בשם כרמיל מצוי (Kermes echinatus).
נקבת הכרמיל המצוי, מטילה ביצים והזחלים בוקעים בתקופה שבין סוף חודש מרץ עד תחילת אוגוסט. כנימת האם מתה והזחלים נודדים ומתיישבים על ענפים רכים שלבלבו באותה שנה ומעבירים את החורף בתרדמה. הזחלים מתעוררים באביב וניזונים מן המוהל שהם מוצצים מהצמח. זחלי הזכרים מתגלמים ואחר כך מגיחים מהם בוגרים מכונפים שתפקידם מסתיים בהפריית הנקבה. זחלי הנקבות, לעומת זאת, אינם מתגלמים. אברי התנועה שלהם ועיניהם מתנוונים. זחלי הנקבות מחדירים את גפי הפה לענפים שאליהם הם צמודים ומוצצים מהם את מזונם. לאחר כשלושה חודשים הזחלים הופכים לנקבות בוגרות, שגודלן כ 5- מ"מ בממוצע. גופן מכוסה בשלב זה במגן חיצוני קשה ומבריק בצבע אפרפר, חום או אדום.
מסקר השדה שערך פרופ' עמר עולה, שכרמיל מצוי שכיח על עצי אלון מצוי בכל אזורי ההר של החורש הים תיכוני של ישראל מגובה כ 400 מ' מעל לפני הים ומעלה. הכנימות הבוגרות מהרי השומרון גודלן הממוצע הוא 3 – 5 מ"מ בעוד טיפוס הכנימות מהגליל העליון ורמת הגולן הן גדולות יותר 4 – 6.5 מ"מ. מחקר גנטי הוכיח ששני הטיפוסים שייכים לאותו מין של כנימה ותפוצתם מוגבלת לאזור ארץ ישראל בלבד.
הניסיון הראה שאת הכנימה הבוגרת ניתן למצוא בהרי יהודה ובשומרון בסביבות אמצע יולי - ובגליל העליון בחודש אוגוסט. ניתן לאתר בקלות את הכנימות הבוגרות המלאות בביצים. הצבען מופק מהביצים ומגוף הנקבה. מדובר בפרק זמן של כשבועיים שלושה שבועות בשנה.
התפוצה של הכנימות על עצי האלון אינה אחידה; ברוב העצים לא מוצאים כנימות, בחלק מהם פרטים בודדים ובמקרים מסוימים עשרות עד מאות פרטים. את עץ אלון שעליו יש כנימות ניתן לזהות לעיתים על פי פעילות ערה של נמלים. הנקבות מפרישות הפרשה המכילה סוכר הנקראת "טל דבש" ומושכות אליה נמלים שמגוננות על הכנימות מפני מזיקים.
על מנת להפיק את הצבע יש לאסוף כנימות באופן מבוקר ואחראי ולדאוג להשאיר תמיד פרטים אחדים על העץ לצורך המשך קיום מחזור החיים ולשימור האוכלוסייה הקיימת. כאמור, האיסוף נעשה באופן זהיר ואין לשבור או לגזום ענפים שלמים מהעץ.
פרופ' עמר תיאר את בספרו השיטה להפקת הצבע ולצביעת סיבים מסוגים שונים בצבעי אדום-כתום.
מקור: