הפיל אשר בגן העדן - בעת חיפושי ספרות על אודות הדודא נתקלנו באיזכורו כ"צמח הפיל" ותהינו למדי איזה מחלקי הצמח אמור להזכיר את הפיל. כך למשל, הצמח קולקס הקדמונים (Colocasia esculenta), מכונה באנגלית "אוזן הפיל" (Elephant's ear) על שום עליו הענקיים המזכירים אפרכסת אוזן אדירה. הקולקס גודל בעבר בארץ מאחר ופקעותיו נאכלות (עמר, תש"ע: 293-294) וכיום הוא נדיר למדי בארץ ומצוי, פה ושם, בגינות ובגנים בוטניים. באותו השם ומאותה הסיבה מכונה הלוף הארץ ישראלי בשם הערבי (أذن الفيل) א'דן אל-פיל שפירושו "אוזן הפיל".
מיתולוגיה נוצרית, רבת גירסאות ופרשנויות, שנפוצה בעיקר באירופה, החל מהמאה ה-12 קשרה את הפיל אל הדודא ואל גן העדן (Druce, 1919). לפי אחד הנוסחים (המובא בקיצורים והשמטות) הפיל הוא חיה מאד חכמה. כאשר הזכר יודע שהגיע השעה להעמיד צאצאים, הוא פונה במישרין אל המזרח ומצטרף אל הנקבה במקום הקרוב לגן העדן שם נוצר אדם. בסמוך נמצא עץ הנקרא דודא. תחילה אכלה הנקבה כמה מפירות העץ ונתנה מהם לבן זוגה. מיד לאחר שאכלו מהפירות הם התוועדו והפילה התעברה... בתמונה מס' 1 נראים שני הפילים מייצגים את אדם וחווה כאשר הם היו בגן עדן. לפני שטעמו מהתפוח, הם היו מוקפים בתהילה, חפים כל רוע וללא תשוקה להתרבות. מיד לאחר שהם אכלו מהפרי הם גורשו מגן העדן (Mermier 2004:31). יש מי שהוסיף וציין שכך נעשה הדודא ללא פחות מ"עץ הדעת" ופריו הוא תפוח גן העדן הקשור לפוריות תשוקה, חטא ודעת (Van Arsdall et al., 2009:310).
היהודים כמו הדודא ללא ראש - כפי שהיה מקובל בתיאולוגיה הנוצרית, במיוחד בימי ביניים, הצטיינה הפרשנות לתנ"ך בהתייחסות פוגעת אל היהודים. כך למשל, בפרשנות, לפסוק " הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ.(שיר השירים ז' י"ד) הסיקו פרשנים ש"פתחינו" אלו הם השליחים שהפיצו את דבר ישו ושורש הדודא שהוא כאדם בל זרועות אך חסר ראש -אלו הם היהודים ללא ראש. בתמונה מס' 2 נראה התחריט: "הדודא חסר הראש" (Herbarium Apulei Platonici, 1481 ) מכאן לא ארוכה הדרך לרעיון שהדודא הוא כמו: "היהודים החסרים את ישו, ראשם האמיתי, אבל הם יתנו ריח נעים כאשר הם יראו סימנים של המרה ויחפשו הפתחים לאמונתם בכנסייה (Littledale 1869:340-341). לפי גירסה קצת שונה: " בקץ הימים כאשר היהודים יקבלו את דבר הכנסייה ואת ריחה, הם ינשמו את הריח המתוק של געגועיהם ("הדודאים נתנו ריחם") כאשר יתאחדו עם ראשו של ישו" (Rahner 1963:271).
מה היה מצויר על דגלו של שבט ראובן? – במקורותינו, אין עוררין על כך שהדודא הוא סמלו של שבט ראובן בעקבות מעשה הדודאים (בראשית ל') וכי על דגלו היו מצוירים דודאים. לפי הרמב"ן: " איש על דגלו באת - כל דגל יהיה לו מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כעין אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך כל אחד מכיר את דגלו, לשון רש"י. וכתב רבי, סימנים היו בכל דגל, וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם ומצוירים עליו דודאים" (במדבר, פרשת במדבר, פרק ב'). ובמקום אחר: "ומפה כל שבט ושבט נשיא שלו צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו ראובן אבנו אודם ( אודם היא אבנו של שבט ראובן בחושן של הכהן הגדול) ומפה שלו צבוע אדום ומצוייר עליו דודאים," (במדבר רבה, וילנא, פרשת במדבר פרשה ב'). ובמקום אחר: ""... סימנים היו בכל דגל ודגל. וקדמונינו אמרו, שהיה לדגל ראובן צורת אדם מכח דרש דודאים" (אבן עזרא במדבר, פרשת במדבר, פרק ב'). ובמקור נוסף: "ובדרום היה חונה דגל של ראובן..והיה על ראש הדגל דמות אדם הדומה לדודאים, על שם "וימצא דודאים בשדה" (אוסטרר 1603 עמ' 288) . זאת למרות שברור שראובן לא מצא את השורש דמוי האדם.
לפי מקורות אלו ואחרים לא ברור מה בדיוק היה מצויר על הדגל. כלומר באיזה חלק של הצמח המדובר ועל כך נחלקו מאד הדעות. לדוגמא בשנת 1956 הוציא השרות הבולאי סדרת בולים שהוקדשה לסמלים של שבטי ישראל. כמצופה, על הבול שהוקדש לשבט ראובן מופיע צמח דודא פורח. אך אבוי! השוואה לצמח האמיתי מראה שהצייר מעולם לא ראה דודא מימיו. בתמונה מס' 3 נראה הדודא כסמל שבט ראובן- בגירסת השירות הבולאי מול ציור של הצמח האמיתי.
מאחר וראובן מצא את הדודא, כמסופר :"בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים", ברור שהוא מצא את הפרחים עזי הריח. ומאחר וצבע השבט הוא הצבע האדום צויר דגל השבט בויקיפדיה (תמונה מס' 4) ובו מופיעים פירות הדודא על רקע אדום.
בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא - ריחו העז והמפתה של הדודא ידוע בכוחו הרב בעסקי אהבים. בתלמוד (עירובין, כ"א, ב') ננקטת גישה שונה לחלוטין על אודות סמליות הדודא. דרש רבא על הכתוב "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", מאי דכתיב "הדודאים נתנו ריח" - אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. ומפרש ר' צדוק הכהן מלובלין: "הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ולשון בחורי ישראל מורה על פגם זה שגורם הבחרות ומתגבר על יצרו ועל ידי זה נותנים ריח טוב." ( פרי צדיק בראשית פרשת בראשית). ברור שמציאת דודא בשיא עוצמת ריחו המשכר והידוע כסם אהבה עשויה להביא לידי חטא ולכן קשה ההתאפקות שבעתיים :"וימצא דודאים בשדה. דודאים כצורת בן אדם יש להם דמות ראש וידים והוא המועיל להריון, וזהו בדרך סגולה שיש בהם לא בדרך הטבע, כי התולדה שלהן קרה, אבל הפרי והוא כדמות תפוחים יש להם ריח טוב, ומזה אמר הכתוב: (שיר השירים ז', י"ד) "הדודאים נתנו ריח", וראובן לא הביא לאמו השורש כי אם הפרי להשתעשע בו ולהתענג בריחו, ורצתה בזה לכבוד יעקב לבשם יצועיו" (רבינו בחיי בראשית, פרשת ויצא פרק ל').
ספרות:
אוסטרר, מ. 1603. ערוגת הבושם. ונציא.
ז' עמר, ז. תש"ע. גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, נוה צוף. הוצאת המחבר.
Druce, G.C. (1919). The elephant in medieval legend and art. Archaeological Journal, 76:1-73.
Littledale, R.F. (1869). A Commentary on the Song of Songs. Joseph Masters: London.
Mermier, G.R. (2004). The Romanian bestiary: An English translation and commentary on ancient "Physiologus". Mediterranean Studies 213:17-55.
Rahner, H. (1963). Greek Myths and Christian Mystery, trans. B. Battershaw: New York & London
van Arsdall, A., Klug, H. W., Blanz, P. (2009). The mandrake plant and its legend: a new perspective, in P. Bierbaumer, H. W. Klug (eds.), Old Names – New Growth: Proceedings of the 2nd ASPNS Conference, University of Graz, Austria, 6-10 June 2007, and Related Essays, Frankfurt. Main, pp. 285-346.