הדפסה
רקפת  מצויה

על מלכים וכתרים

אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב   04/06/2020

למרות שהמלוכה בישראל חלפה עם צדקיהו, אחרון מלכי ישראל שהוגלה בבלה, סיפורים אודות מלכינו מעולם לא פסו מהעולם. מכל המלכים דווקא שלמה המלך הוא שזכה לאגדות, סיפורים ושמות הקשורים לצמחיית הארץ. אולי משום שנאמר עליו נאמר: "וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א' ה, י"ג). על צמחים ואגדות שלמה ומלכים אחרים בכתבה המלאה.

רקפת – נזר שלמה המלך:  אחד משמותיה הערביים של הרקפת הוא תָאג' סְלֵימָאן (تاج سليمان، = כתר שלמה המלך) - כותרתה הכפופה של הרקפת מזכירה תבנית כתר ומכאן מקור השם. בספר אגדות הצמחים מאת ברוך ציז'יק בשם "צמחיאל" נכתב: "כשישב שלמה על כיסא דוד אביו, למלוך על ישראל, יצא אל פרחי השדה, לבחור לו תבנית לפיה יצווה לעשות את כתרו - כתר מלכות. וירא את הרקפת החיננית ותמצא חן בעיניו, ויצו על חכמי החרשים אשר לו, להכין לו כתר בתבנית הרקפת. על כן קראו שמה עד היום, גם בשם "נזר שלמה". כאשר חרבה ירושלים, ביום גבר אויב, שלחו האויבים ידיהם בכל אוצרות ירושלים ושכיות חמדתה, ויגלו מירושלים אל ארצות הניכר אל כל פארה והדרה וביניהם את כתר המלוכה. נתעצבו הרקפות, שחו כותרותיהן, וכך כפופות הן לאות אבל עד עצם היום הזה".
שלמה המלך והכרכום: אגדה נוספת מאת  ברוך ציז'יק : "בשעה שעלה בידי אשמדאי להדיח את שלמה מכיסא מלכותו ולהגלותו הרחק הרחק התעצבו עצי העדן אשר בגן האלוהים אל לבם: הנרד חדל לתת את ריחו והכופר את אשכולותיו; גם הכרכום סגר את כותרתו הלבנה וקבץ את צלקות העלי הזהביות ולא פזר יותר את אבקו הנותן ריח. ושולמית הייתה יורדת לגן לבקש את המלך ואז הייתה בת-קול יוצאת ומכרזת: "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם". ושולמית חוזרת וקוראת: " עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו." והרוחות נשבו אמנם והפיחו, אבל הפרחים לא הזילו את בשמיהם ומריחותיהם לשלמה לא הגיע. הצטער שלמה והיה גועה ובוכה. מה עשה הקדוש ברוך-הוא? הזמין את תרנגול הבר, וזה היה יורד מדי לילה בלילה לגנו של שלמה ותולש באצבעותיו את הכרכום בעודו סגור ומביאו למלך. ושלמה היה נוטעו ומפיצו בכל מקומות נדודיו. מאז נפוץ הכרכום בכל ההרים. ובמקום שתרנגול הבר נגע באצבעותיו על עלי הכותרת נשארו סימנים - פסים כחלחלים."   
 "עץ שלמה": בארמנית מכונה הדודא בשם "עץ שלמה" (Սոլոմոն իմաստունի ծառ, Sołomon- imastunicaṙ), מקורו של השם באגדה קדומה (הידועה ממצרים מהמאה הראשונה -שלישית לספירה) שבטבעתו של  שלמה המלך הייתה טמונה פיסה משורש הדודא אשר העניקה לו כוחות על להתמודד עם השדים (1999:97   Vardanyan,Starr 1901:265), טבעת שכזו הייתה גם ברשות אלכסנדר מוקדון Rahner 1963:263).  במקורותינו (תלמוד בבלי, גיטין, ס"ח, א')  מסופר שבידי שלמה הייתה טבעת עליה היה חקוק שם  ה' וזו העניקה לו את הכוחות להתמודד עם אשמדאי מלך השדים. הדודא ידוע, מימי קדם, בכוחותיו המופלאים לגירוש שדים (1956:88 Harrison), לכן אין פלא קדמונינו קשרו אותו עם טבעת שלמה המלך.
החרוב ,שלמה המלך וחורבן הבית: אגדות רבות מספרות אודות "אופיו הרע" ומבשר הרעות של החרוב. את הסיפור הבא שמענו מפי אבו ראזי בן ה-95 מבועיינה נג'ידאת אשר בשולי עמק בית נטופה: "שלמה המלך היה מתעורר כל בוקר והיה רואה עץ חדש שהופיע בקודש הקודשים. שאל שלמה המלך את העץ "מה אתה עושה פה?" ראשונה הייתה התאנה שענתה "באתי לברך אותך". כך כל בוקר היה מופיע עץ שונה שבא לברך. יום אחד הופיע החרוב. שאל שלמה המלך "מה אתה עושה פה?" ענה החרוב "אני אחרון העצים ובאתי להחריב את בית המקדש". ואחרי 400 שנה בא נבוכדנצר והחריב את כל המדינה".  
  ספור זה ודומיו הנפוצים בפולקלור הערבי ( Teuma 1987 :84-86)  מקורם בכתוב  בקוראן "ויהי בגוזרנו עליו למות, לא גילה להם איש את מותו כי אם תולעת הארץ, אשר אכל את מטהו; ובראות אותו השדים נופל מת ארצה ויאמרו: לו ידענו את הרז הזה, לא נשארנו בעןנשנו ובחרפתנו"‏  (סורה 34 פסוק 13, תרגום רקנדורף). אגדה זו מקורה  בתלמוד (סנהדרין כ',  ב') :" בתחילה מלך שלמה על העליונים שנאמר: וישב שלמה על כיסא ד', ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר: מה יתרון לאדם בכל עמלו, וכתיב: זה היה חלקי מכל עמלי." בעוד בשני המקורות לא ציון ממה עשוי המקל עליו נשען שלמה, המסורת הערבית מייחסת זאת לחרוב על סמך הדמיון בין שם הצמח לבין הפועל "חרב" (גם בערבית)  שמשמעו להרוס (Teuma 1987 :84).  אל-והידי (Al wahidi) , פרשן של הקוראן בן המאה החמישית, עסק בפרשת מותו של שלמה המלך ומביא את הסיפור הבא:" שלמה המלך היה נוהג לשאול כל עץ צעיר" איזו מחלה אתה יכול לרפא" ואז היה העץ עונה "כך וכך".  כאשר גדל החרוב הוא נשאל "עבור מה אתה" והוא ענה "אני  נועדתי להרוס את בית מקדשך". שאל שלמה המלך "אתה באמת תהרוס אותו ונענה "כן!!". השיב לו שלמה "איזה עץ מרושע אתה". זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר (Wahidi 1989:9).  תאופיק כנעאן (Canaan1927:37-38) מביא סיפור מורכב יותר, הקושר את כל הקצוות: "יום אחד ראה שלמה המלך בחצר בית המקדש עץ שהוא לא הכיר. הוא שאל את העץ לשמו, "חרוב" הייתה התשובה . "ולאיזה שימוש אתה ראוי" המשיך המלך, "להרוס את מפעלך" ענה הצמח. ביקש המלך מאלוהים שכאשר יבוא יומו, ולא משנה מתי זה יתרחש, שיחביא אותו מהשדים עד שכל בני  האנוש יכירו בו. התפלל אז שלמה המלך, עקר את החרוב ושתל אותו בגינתו, כדי למנוע ככל האפשר איזה נזק שהוא עלול לחולל. הוא עקב בקפידה עד שהיה החרוב לשתיל חסון. אז הוא גדע אותו ועשה ממנו  מקל הליכה. שנים רבות קודם לכן  בלקיס, מלכת שבא, הגיעה להציג למלך שאלות קשות. אחת מהן הייתה כיצד להעביר חוט משי דרך חרוז. שלמה שאל את לעזרת כל החיות, הציפורים הזוחלים והתולעים ורק תולעת לבנה אחת קטנה ביצעה את המשימה. היא עשתה זאת בלוקחה את קצה החוט בפיה וזחלה מצדו האחד של החרוז ויצאה מצדו האחר. המלך שלמה העניק לה בתמורה את בקשתה לשכון  באיזה צמח שהיא רוצה להיזון ממנו.  ללא ידיעתו היא מצאה לה משכן מתחת לקליפת ענף החרוב ממנו נעשה המטה.... כאשר בא יומו של המלך, הוא ישב כהרגלו, נשען על מטהו. כאשר הגיע מלאך המוות ונטל את  נשמתו... לבסוף  התולעת  כרסמה את פנים המטה שנשבר לפתע ואז התגוללה גופת המלך על הרצפה". 
המיש אשר בהר הבית: בספרות הערבית זכה המיש להילת קדושה וכבוד הרבה מעבר לאלה בהם הוא זוכה בימינו אלה. מפורסמים במיוחד הם עצי המיש הגדלים בהר הבית בירושלים. לפי המאמינים, אין רוחות רעות מתקרבות אל עץ המיש ולכן בטוח לשבת תחתיו. מפיסות העץ מכינים קמעות המשמשים להבראת תינוקות, לריפוי סוסים ולהגנת הבית. לפי קרואפוט ובלדנספרגר (Crowfoot and Baldensperger, 1932: 106), ענפי המיש הנקטפים בבוקר הם העדיפים, אך טובים מהם (להכנת קמעות) אלו הנאספים בערב ה-27 לרמדאן, קרוב לשקיעה. לילה זה ידוע בשם "לַיְלַתְּ אֶלְ-קְַדְרְ" בו הורד הקוראן אל הנביא, אז השמיים פתוחים והמלאכים יורדים כדי לשמוע את בקשות המתפללים וכמו כן אז נמחקים גם החטאים. מוסיף זאב וילנאי, בסוגיה זו, בספרו "אגדות ארץ ישראל": "לפי דברי הערבים, נטועים עצי המיש בחצר המקדש עוד מימי שלמה המלך, ולפיכך רבה קדושתם. בייחוד רב פרסומם כסגולה בדוקה להרחקת רוחות רעות, שדים מזיקים ופגעי עין-הרע: כשהתחיל שלמה המלך להניח את יסודות בית-המקדש, היו הללו נחרבים ביד נעלמת. הדבר חזר פעמים אחדות ושלמה לא הבין את פשר הדבר. אחרי חקירה רבה נודע לו ש'עין הרע' ושאר מיני רוחות רעות מתנקמות בו. מה עשה? הביא עצי מיש ונטעם בחצר סביב, ומאז הקים את בנייניו באין מפריע ובלי כל תקלה". ( שם עמ' 25). ומעיר וילנאי "יש וערבי נודד בלילה בשביל נידח ומחמר בחמורו הנושא קמיע על צווארו, וענף מיש. פתאם נדמה לו שאיזה שד מתקרב אליו. מתוך פחד הוא קורא בלשונו "הוי שד מטומטם הוי שד מטומטם, האינך רואה את הקמיע וענף המיש" (יָא תֵּיסְ , יָא תֵּיסְ מִשְ שָאיִףְ אֶלְ-חַרָאזִי וּעוּד אֶלְ-ֵֵמֵיסְ , يا تيس يا تيس مش شايف الحرازي وعود الميس .(לפי אחת האגדות המיש ניטע (בהר הבית) על ידי הג'ין כמתנה לשלמה המלך כדי להגן על מקדשו (Canaan 1927:107)
 
דוד המלך: לפנים נודע הבוצין בארץ בשם "נר דוד", זאת בהשפעת השם הגרמני "נר המלך" ( Koenigskerze ) - ומי יאה לבוא תחת שמו של המלך ירום הודו אם לא דוד המלך. 
המלך עזיהו: בשנת 1978 תיארה פרופ' נעמי פיינברון צמח חדש למדע בשם איריס עוזיה (Iris regis-uzziae)  לכבודו של המלך עליו מסופר:  " וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם. וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים..."  (דברי הימים, כ"ו, ט'-י') . הצמח נמצא, לראשונה, בשנת 1943 על יד טוביה קושניר בהר הנגב,  חוקר טבע מזהיר שהיה אחד מלוחמי הל"ה שנהרגו בדרכם לגוש עציון במלחמת השחרור. בשנת 2004 שינתה וועדת שמות הצמחים של האקדמיה את שם הצמח ל"איריס טוביה" לזכרו.
 
על כתרים ונזרים: 
תגית:  שם הסוג תגית מקורו ביחידת התפוצה דמוית הכתר (השם הערבי הוא תָגִ'יִּה تجيّة כלומר "כתר"). מכאן גם שמו של המוזוליאום הנפלא "תָאג' מַהָאל " (تاج محل =כתר הארמון) שבנה הקיסר המוֹגוּלי שאה ג'האן כדי להנציח את אשתו הפרסיה האהובה, ארג'ומנד באנו בגום, שכונתה מוּמְתָאז מָהַאל (="גבירת הארמון"). 
נזרית:   הפרחים בקרקפת מסודרים במעגלים היוצרים מgין כתר (=(corona.
כתרון: ( (Coronilla הפרחים מסודרים בדור היוצר מעין כתר. 
כתריים: שני הדורים של העטיף חובקים זה את זה מעין כתר בתוך כתר.
אספסת הכתרים: (Medicago coronata)  תרמיליה המפותלים של אספסת זו עשויים בדמות כתרים מעוטרים.
 
ספרות:
ציז'יק. ב. (1930). צמחיאל.  הפועל הצעיר.תל אביב
 
רעקענדורף צ.ח. (1857) אלקוראן או המקרא. לייפציג (מתרגם)
 

Canaan,T . 1927. Mohammedan Saints and Sanctuaries in Palestine. London: Luzac & Co.

Crowfoot, G.M.H. and Baldensperger, L., 1932. From cedar to hyssop. The Sheldon Press, London.

 Harrison, R.K., 1956. The mandrake and the Ancient World. The Evangelical Quarterly, 28:87-92.

Rahner, H., 1963. Greek Myths and Christian Mystery, trans. B. Battershaw (New York & London, 1963).

Starr, F., 1901.Notes upon the Mandrake. The American Antiquarian and Oriental Journal 23: 259–60.

Teuma, E., 1987. The Solomon legend in Muslim tradition. Melita Theologica 38:81-87.

Vardanyan, S.A.,1999 .Amirdovlat Amasiatsi  A Fifteenth-Century Armenian Natural Historian and Physician .Caravan Books, Delmar. New York.

Wahidi, A.A., 1989. Asbab al-Nuzul. Beirut: Maktabah al-Tsaqafah. Ahmad al-Wahidi, Asbab al-Nuzu. Beirut: Maktabah al-Tsaqafah.

גינון חסכוני במים  

israelbiz- בניית אתרים