מבין עצי הפרי הבכורה הייתה לגפן ולמוצריה – צימוקים מיץ ויין, לאחר מכן הזית- שנאכל כבוש ועיקר תוצרתו השמן המשובח. התאנה אכלוה טרייה אך גם יבשו ושימרו את דבלותיה. את רימון אכלו, המיץ (עסיס) הידוע משיר השירים, שימח לבבות וגם שימרו אותו (פרטים בהמשך). גידולים בויתו לראשונה על ידי האדם, כיוון שהם מתאפיינים בתוצרי מזון בעליי חיי מדף ארוכים שנשמרו לאורך כל ימות השנה.
מעמדם של "שבעת המינים" כגידול חקלאי
מהו המכנה המשותף לשבעת המינים ?
אם נסקור את המינים שגדלו בארץ ישראל ואשר לא נבחרו נוכל להבין טוב יותר מה היה ייחודם של "שבעת הנבחרים".
יש להביא בחשבון את העובדה שחלק ניכר מהמינים המוכרים לנו היום חדר ארצה רק בתקופות מאוחרות או שעדיין לא שימש כגידול חקלאי משמעותי.
העובדה שחפירות ארכיאולוגיות חושפות שרידי פירות באתרים מהעת העתיקה עדיין לא מהווה הוכחה לעיבוד חקלאי משום שיתכן והם נאספו כצמחי בר או שהיו בשלבי ביות ראשוניים, או שגודלו פה ושם ולא כגידולים עיקריים .
לפי תדירות וחשיבות התזכורות בתנ"ך ובכל המקורות (משנה וגמרא) ברור ששבעת המינים מייצגים גידולים בסיסיים, שהיו בשימוש נרחב בתקופת המקרא, ומושרשים היטב בתרבות החקלאית של ארץ ישראל וסביבתה כבר אלפי שנים.
מי לא נכלל ולמה?
מתוך מספר דוגמאות למינים שלא נכללו בין המינים הללו ניתן לנסות ולהבין את המכנה המשותף העקרוני לשבעת המינים.
אלת הבוטנה (פיסטוק) ושקד
שני מינים שלכאורה היה מקום למנותם בין המינים שהשתבחה בהם הארץ הבטנים (פיסטוק -אלת הבוטנה) והשקדים שהרי הם היו "מזמרת הארץ" (מקובל לכנותם גם חמשת המינים) זו המנחה שלקחו עימם בני יעקב למצרים, להביא ליוסף כאשר דרש שיביאו עמם גם את בנימין.
"ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו: קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית, מג י"א).
העובדה שהם לא נמנו עם שבעת המינים מצביעה על האפשרות שהתורה הבחינה בין מינים שהיו בשימוש יום יומי והיוו בסיס לתזונת האדם בעת העתיקה לבין מיני מותרות.
כנראה שהפיסטוק והשקד היו מיני מותרות משום שהמנחה כללה רק כמויות קטנות של מוצרים אלו ("מעט צרי ומעט דבש").
הרי אין זה סביר שמארץ ישראל הנתונה ברעב ישלחו למצרים השבעה מצרכים בסיסיים.
על מעמדם של מוצרים אלו נוכל ללמוד גם מתוך כך שהם היו במטען שהובילה אורחת הישמעאלים מגלעד למצרים: "... וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט וכו'" (בראשית, לז כ"ה). הסבר זה עולה בקנה אחד עם תרגום יונתן שבחר לפרש שהבוטנים והשקדים אינם הפירות עצמם אלא שמן המופק מהם:
"כלל גדול לימדנו הרמב"ן בשבחי הארץ. המעלה אינה במותרות ובשפע, אלא בהסתפקות במועט ובצורך הגדול. בארץ יש כל מה שצריך. לא פחות מדי ולא יותר מדי, וזו ברכה הראויה לאדם מישראל, הרמב"ן מדייק זאת מן הפסוק המדבר בלשון המעטה: "לא תחסר כל בה, לא במסכנות תאכל בה לחם". הפסוק לא מתאר שפע, אלא יש בו ביטויים ששוללים מחסור וצמצום".
חרוב
החרוב ששרידיו, מתקופות מקבילות, נמצאו בארץ כנראה לא שימש כגידול חקלאי מסודר ועצי בר שהיו פזורים בשטח נוצלו באופן מזדמן. ייתכן גם שמעמדו הנחות של הפרי לא הצדיק את הכנסתו לגידול חקלאי. כנראה שרק בתקופות מאוחרות יותר, לאחר שפותחו זנים משובחים והוכנסה לשימוש טכנולוגית ההרכבה ("ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה"), התחילו לנצלו באופן חקלאי. גם בשלב מאוחר נחשב החרוב כפרי נחות.
ירקות
במקרא נמנו ירקות בשמותיהם רק בפסוק בודד המתאר את תלונות בני ישראל במדבר: "זכרנו את הדגה ... את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר, יא ה'). לדעת י. פליקס העובדה שירקות ארץ ישראל לא הוזכרו בשמותיהם מעידה, כנראה, על כך שגידול ירקות לא היה נפוץ בארץ בתקופה המקראית וכנראה הסתפקו בלקיטת צמחי בר למאכל. לא מפתיע, אם כן, שהירקות נחשבו למאכל עניים כפי שמשתמע מהפסוק במשלי: "טוב ארחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו" (משלי, טו י"ז). ברור אם כן מדוע אין מקום לכלול מין ממיני הירקות בשבעת המינים.
סיכום
שבעת המינים כמוצרים בעלי חיי מדף ארוכים
ליכולת שימור המזון הייתה חשיבות רבה בעולם העתיק משום שאספקת המזון היתה תלויה במידה רבה ביבול העצמי של הסביבה הקרובה והעונה המתאימה. אגירת מזון הייתה תנאי הכרחי לחלוף על פני עונות בהן לא היה יבול בשדה או במטע. עיקר המאמץ החקלאי הוקדש לכיוונם של גידולים הניתנים לאגירה לאורך זמן ולא לגידולים שיש לצרוך אותם בפרק זמן קצר. מסיבה זו לא היה מקום לכלול בין שבעת המינים את הירקות שנאכלו בעודם טריים. תוצרי הגפן, הזית והתמר נשמרו לאורך זמן בכלי קיבול יעודיים, יבשים וכשמן . החיטה והשעורה אוחסנו והתאנים נשמרו לאחר יבוש כדבלים והענבים כצימוקים או כריבה הנקראת "דיבס". גם לגרגירי רימון יבשים היו חיי מדף ארוכים. פרופסור זוהר עמר כותב שבניגוד למקובל הרי שהרימון היה מרכיב חשוב של האדם בארץ ישראל כאחד מהפירות היבשים (נוסף לצימוקים והגרוגרות). גרגירי הרימון שנקראו בספרות חז"ל בשם "פרד" הופרדו מהפרי ויובשו בטכניקה מיוחדת. גם ללא תהליך זה ניתן לשמור רימונים שלמים לאורך זמן של עד כשנה מבלי שטעמם יפגם.
מסר חינוכי של הסתפקות במועט
מינים אלו הם יסודות המזון של האדם, וראוי שלא יחסרו מעל שולחנו לא בקיץ ולא בחורף. ישנם מינים נוספים בארץ שגם בהם היא ראויה להשתבח. אולם הם מותרות
ארץ ההשגחה
הרעיון של הקשר המתמיד הקבוע והתלות בין האדם עם אלוקיו, לשם מצב של שפע בארץ ישראל ("והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה
( דברים יא יא-יב)".)
נמצא גם בבחירת שבעת המינים משום שהם מייצגים את כל אזורי הגידול בארץ כאשר כל גידול זקוק לתנאי סביבה שונים. כל שבעת המינים פורחים, מבשילים או חונטים , בעונה שבין פסח לשבועות, התקופה הזו קריטית להצלחת היבול. הזית, הגפן, הרימון והתמר פורחים בעונה זו. התאנה חונטת את פגיה, ואז מתמלאים גם גרעיני השעורה והחיטה.
בארץ ישראל עונה זו אינה יציבה ורבת תהפוכות, בגלל מזג אוויר לא יציב ולכן מינים אלו מדגישים את תלות האדם באלוהיו .
בבבא בתרא (קמז ע"א) אנו מוצאים: "רוח צפונית יפה לחטים בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בשעה שיניצו. ורוח דרומית קשה לחטים בשעה שהביאו שליש ויפה לזיתים בשעה שיניצו".
התלות איננה רק בגשם אלא גם במשטר הרוחות והטמפרטורות (ראו במאמר "רוח צפונית יפה לחטין"). מחסור במים עלול לפגוע ביבול אך גם עודף מים. עודף מים פוגע במתיקות הענבים, וגורם להתבקעות פרי הרימון ופגות התאנה. גשם בעונת הקציר עלול לגרום לריקבון גרגירי החיטה והשעורה.
צמחי בר לשעבר
שבעת המינים הפכו לסמל של ארץ ישראל משום שלפחות שישה מביניהם הם צאצאים לצמחי הבר של הארץ. החיטה, השעורה, הגפן, התאנה, הזית והתמר גדלו בארץ כצמחי בר וידוע כי מיני התרבות של אותם עצים פותחו מהם. לעובדה זו יש חשיבות החורגת מהסמליות משום שהכלאות חוזרות בין מיני התרבות למיני הבר הביאו להתפתחות זנים עמידים יותר למחלות תוך שמירה על יבולים גבוהים ומשובחים. יוצא מן הכלל הוא הרימון שמוצאו היה מצפון מזרח לארץ ישראל . אולי הוסיפו את הרימון לרשימה מפאת הדרו ויופיו.
שבעת המינים כמבטאים את אחדות ישראל
אפשר לראות בשבעת המינים ביטוי לאחדות ישראל. כל המינים מבטאים קשר בין היחיד לכלל. תוצרתם של ששה מבין שבעת המינים מתקבלת רק על ידי צרוף של פרטים רבים ליחידה אחת. אין אפשרות לאפות לחם מגרגיר חיטה אחד או לדרוך ענב בודד ולקבל יין. יש לעצור זיתים רבים על מנת לקבל שמן וכך גם בהכנת דבש תמרים. הדרך שבה נשמרו התאנים לאורך זמן היתה על ידי דריסתן לעגולי דבלה. יוצא מן הכלל הוא הרימון אלא שגם הוא בנוי מגרגירים רבים המרכיבים את הפרי השלם.
סוכות הוא חג האסיף בו כבר נאספו רוב הפירות השנה משבעת המינים מהשדה, לפני בוא עונת הגשמים. האחרונים בהם: מסיק הזיתים וגדיד התמרים, שאולי טרם הושלמו. מעתה ניתן ולעלות לרגל לירושלים בשקט ושמחה.
סוכות הוא החג האחרון בחגי תשרי חג האסיף שבאופן טבעי משמש גם חג של שמחה. שבעת המינים מלמדים אותנו להסתפק במה שיש ולדעת לשמוח ללא מותרות.
שנה טובה לכולם
פריחה וגשמים בעיתם