תמיד מחדש
ושוב מגיע סתו, רב-קסם ורב-יופי,
והרוחות שוב מנשבות במשובה.
ואל תזלזלו, ואל תטילו דופי,
כאילו זאת עונה קשה ועצובה.
כל פעם מחדש הולם בנו הרעם,
וריח היורה מרחיב את החזה.
גם אודם השקיעה, כמו מחָדָש כל פעם,
צובע מין חרמון רחוץ, חדש כזה.
ובשבת שוב טוב עם הילדים ללכת
לואדי, לגלות פרחי סתווניות,
ולצלם בצבע צוהַב אזדרכת
על רקע שלא יכול יותר כחול להיות.
חדש תמיד רשרוש הצפצפות ברוח,
מפתיע כתמיד היום המתקצר,
וקלמנטינה עסיסית (לפי הלוח)
הפער בין תפוח ותפוז תְגַשר.
וכמו בכל שנה – הַתַּחרות ניטשת
בין שר-של-גשמים לשר-של-הכותנה,
ובכל זאת בהחלט עדיין מרגשת
התחרות הזאת גם השנה.
מובן שיש זקנים
וחכמים ונבונים
שכבר ראו כזאת אי-פעם, בזמנו,
והם כבר לא מתפעלים –
בסתיו הם רק משתעלים...
וכבר נמאס להם חינו והמונו.
אמת, כל זה כבר היה –
אך בשבילי הוא חוייה
בכל שנה כמו פעם ראשונה.
(מייק לבנה, נובמבר 1968)