משוכות, כידוע, הן מכשולים, צברים של שיכים, גדרות חיות קוצניות ובלתי עבירות. יש קרבה לשונית ודאית בין שתי המלים. ויש גם קרבה ודאית במכאוב שהן גורמות, ואולי גם בכושר ההרתעה שלהן.
מדוע נזכרתי בכל אלה? כיון שימי נובמבר אלה הם ימי הפריחה של המשוכה הנשכחת, בעלת כדורי הפריחה הריחניים והעדינים, האַקַצְיָה הנוראית, אימת ילדותנו. "שיטת המשוכות" שמה, ובלטינית Acacia farnesiana.
מי שגדל, כמוני ב"ארץ ישראל" המנדטורית, זוכר ברור את ההבדל בין גדרות הערבים וגדרות היהודים: משוכות הצבר – הסברס - הקיפו את הבוסתנים של הערבים. ומשוכות האקציה הקיפו את פרדסי היהודים.
משוכות הצבר היו זוכות לכמה ימי חסד בשנה:
בסוף הקיץ, בעת שהבשילו פירות הצבר, היינו פושטים עליהם במקלות ובקופסאות שימורים. מגלגלים בחול לסלק את הקוצים, מפלחים בסכין חדה את הפרי וזוללים. לזליל הזה היו בדרך כלל שתי תוצאות:
האחת עצירות מכאיבה לאלה שסבלו ממנה. והשנייה: ייסורי הקוצים הזעירים, שנתקעו בכל מקום. בשפתיים ובלשון, בקצות האצבעות ובכפות הידיים.
אבל היה כדאי! ועוד איך כדאי! טעם פרי הצבר המתקתק היה נפלא ומשיב נפש.
משוכות האקציה, שיטת המשוכות, זכו גם הן לכמה שבועות של חסד: ימי הפריחה הכבדה שלהן. זה לא רק הזוהר הצהוב שזרח מתוך כהות המשוכה, אלא גם הניחוח המיטיב שלהן, הזכור לי עד היום. ומייד לאחר תום פריחתן, עם הגשמים הראשונים, כבר אפשר היה לפשוט מתחתן, ללקט פטריות מקדימות ולקטוף כלניות אדומות ראשונות.
שתי המשוכות של ילדותנו לגמרי נעלמו. הצבר האמיתי הוחלף ב"תחליפים", צבר דל קוצים, צבר חסר קוצים, צבר לפרחים.
ומשוכות "שיטת המשוכות" המצהיבות ומדיפות הניחוח החריף, נעקרו מזמן. אבל לפעמים, באיזו פינה שכוחה של חצר הקיבוץ, בימי נובמבר אלה, אני מותקף לפתע מן המארב בריח הנשכח ההוא, ורואה את זוהר כדורי הפריחה הצהובים, מבקיעים מתוך גושי הרדוף, או ליד ברושים ותיקים.
כמו שקרה לי השבוע, בעת שחלפתי בדרכי לבריכת השחייה המרוקנת. הריח הוא הזיכרון, והזיכרון מהו אחרי הכול, אם לא צבר של ריחות שכוחים?